לבוש מרדכי גיטין ד

ובזה יתיישב קושית הגרעק"א שמקשה איך שייך בחתימת עדים שלא לשמה למאן דס"ל דאין צריכין שיאמרו בפירושא אכן, הנך דסברי דאין צריכין שיאמרו בפירוש, אבל זה כו"ע מודו דבעינן שיחשבו כן, נמצא דהא דחיישינן שלא כונו לשמה, משום דמי שלא ידע לא יעשה לשמה, היינו לא יחשוב שעושה ספר בעדה, אבל מחובר אף מי שלא ידע שאין כותבין גט במחובר, אין לנו לחשוש שמא כתבו על המחובר, דהרי אין דרך לכתוב על מחובר, ומהיכי תיתי נחשוש שמא הי' מחובר, וכן שינה שמו ושמה, כיון דכל כותבי שטרות כותבין שמות המעונינים בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר כותבין בסתמא שמותיהם בדיוק, מסתמא גם בגט כתבו בדיוק, ומהיכי תיתי ניחוש שמא שינו, וכן בנכתב ביום ונחתם בלילה כיון דגם בשטרות פסול נכתב ביום ונחתם בלילה מהיכי תיתי ניחוש בגט, אבל לשמה דבעי שיחשובו או יאמרו העדים שעושין את הספר שיהי' ספר בעדה, אם אינם יודעים הדין משום דאין בקיאין בדיני גטין, בודאי לא עשו לשמה

, לפי זה שפיר יש ראיה מסוגיא זו דשליח להולכה אין צריך עדים בעת שעושהו לשליח. דאם נימא דבגיטין כיון דהוי דבר שבערוה, בלא עדים לא נעשה שליח, א"כ בני מדינת הים דאין בקיאין בדיני גיטין, הא גם דין הזה דבעי עדים בעת שעושהו שליח שזה הדין אינו בשטרות, ג"כ אינם יודעין, וא"כ אמאי לא חששו שמא לא עשאו הבעל שליח בעדים, והי' לומר דבעי שיאמר לכל הפחות, הבעל עשאוני שליח בעדים, ע"כ דאף אם עשאו בלא עדים ג"כ הוי שליח, ומוכח דשליח הולכה אין צריך עדים אלא דהראב"ד דוחה דאין מזה ראי' לשליח קדושין בכסף, דהטעם שבגט הוא שליח אף בלא עדים, משום דגטו מוכיח עליו

ב) ולכאורה קשה מה שדוחה הראב"ד הראי' וסובר דגם שליח להולכה צריך דוקא שיעשהו בעדים, והא דבשליח הגט אין צריך עדים משום דגטו מוכיח עליו, וקשה כיון דסובר דבלא עדים דין הוא שלא נעשה שליח, א"כ מאי מועיל מה שגטו מוכיח עליו, נהי דברור לנו עתה שעשאו שליח, אבל עכ"פ בשעה שעשאו שליח הא אז הי' בלא עדים

וצ"ל דסברת הראב"ד כמו שהקצוה"ח בחו"מ סימן רמ"א כתב לתרץ על הקושי' כיון דהא דבעינן בדבר שבערוה עדים הוא דילפינן דבר דבר מממון כדאיתא בקדושין ס"ה, א"כ מ"ש דבממון אמרינן דלא אברי סהדי אלא לשקרי, ובקדושין בעינן על גוף המעשה, ובינו לבינה אפילו שניהם מודים אינה מקודשת, ולכן תירץ דבממון וכן בגטין וקדושין מהני ידיעה בלא ראי', וא"כ בממון דמהני הודאת בע"ד, דהא לא חייב לאחריני, וא"כ כשיודה יהי' ידיעה בלא ראי', אבל בקדושין וגטין הודאת בע"ד לאו כלום, משו"ה בעי עדים, וא"כ כמו שכתב הר"ן דאף דר"א סבירא לי' עדי מסירה כרתי אעפי"כ מועיל עדי חתימה, משום דכשתביא הגט חתום בעד חתימה הרי בידוע שהבעל מסר לה, וא"כ יש כאן ידיעה בלא ראי', ובין בממון ובין בגטין בעינן עדים, כדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלא דבממון מהני הודאת בע"ד במקום עדים, ולפי זה אפשר לומר שזהו שכתב הראב"ד, דכיון דגטו מוכיח עליו בשעה שהביא הגט לפנינו שהבעל מסר לו, הרי יש לנו עתה ידיעה בלא ראי'

אכן בספרנו לבוש מרדכי על ב"ק סימן מ"ב כתבנו דמה דהאחרונים מוכיחים מגמ' שבועות (ד' ל"ד ע"א) דאמר ר' יוסי הגלילי מנין שאין הכתוב מדבר (לחייב בעדים קרבן שבועה) אלא בתביעת ממון שנאמר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר, הרי דבשארי דינים בעינן ידיעה וראי', כתבנו דאדרבה מגמ' הנ"ל מוכח דאין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות, דאם נימא שיש חילוק, א"כ התם דקאמר לימא דלא כר' אחא דאי ר' אחא דאזיל בתר אומדנא בדיני נפשות נמי משכחת לה וידיעה בלא ראי') כי הא דר' שמעון בן שטח שראה אחד רץ אחרי חבירו להורגו ורץ אחריו וראה הרוג מפרפר וסייף בידו של הרוצח, ואם נימא דבממון לא בעינן ידיעה וראי', ורק בדיני נפשות, א"כ מאי הקשה, אדרבא משום זה אמר ר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג גמל בצדו מחויב. משום דלא בעינן ידיעה וראי', אבל בדיני נפשות דבעינן ידיעה וראי' משו"ה אין מחויב, ע"כ כיון דכתיב משפט אחד יהי' לכם, משפט השוה לכולכם, וא"כ כמו דבדיני נפשות בעינן ידיעה וראי', כן בדיני ממונות בעינן דוקא ידיעה וראי', אלא דכונת הגמ' כן, דאם אחד הודה בפני שנים שחייב לחבירו מנה ובאו עדים והעידו בפני בי"ד שראובן הודה שחייב לשמעון מנה, הרי עדותם ידיעה וראי', שהרי ראו את ראובן ושמעון שהודה, אכן החיוב של ראובן הא איננה מפני הודאה אלא מפני שמאמינים אנו לבע"ד כמאה עדים שחייב הוא המנה, וא"כ העדות התקיימת בידיעה בלא ראית הדברים, ומשו"ה פריך אם אזלינן בתר אומדנא א"כ הגדת העדים שראוהו רץ אחר חבירו, וכן מה שראוהו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, עדותם הוא ידיעה וראי'. אלא דהחיוב לא מפני שרץ ולא מפני שהסייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, אלא מפני שהרג, וא"כ הא מתקיימת העדות בלא ראי', אבל לענין ידיעה וראי' שוים דיני ממונות לדיני נפשות דבעינן דוקא ידיעה עם ראי'

אכן יש לפרש דברי הר"ן וכן סברת הראב"ד שדוחה דאין ראי' משליח הגט מטעם דגטו מוכיח עליו, דס"ל דהא דאמרה התורה דבדבר שבערוה בעינן דוקא עדים, ולדברי הקצות בכל דבר בעינן שיהא עתיד להתברר, היינו שאמרה התורה דאם אין הדבר עשוי להתברר לא חל המעשה, משו"ה בקדושין דאין נאמנות להודאתם, דהא חב לאחריני, אין הדבר עתיד להתברר, אבל כשנתן לה גט חתום בעדי חתימה הא עתיד הדבר להתברר ע"ו שנראה הגט בידה, בכה"ג לא בעינן עדים, דעיקר מה שהצריכה התורה עדים הוא כדי שיתברר הדבר, וא"כ זהו דקאמר