לבוש מרדכי גיטין ג

לבוש מרדכי

מסכתא גיטין

סימן א

בירור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בשליח להולכה אי צריך לעשותו בעדים

דף ב. במתניתין, המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם

כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות אישות הלכה ט"ו ז"ל, כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים עכ"ל הרמב"ם, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו ולענין תרומה אין צריך עדים כלל, אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום, כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ"ל הראב"ד

וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל, כתב הרמ"ך, כמו שליח הגט, והוא עצמו כתב בפ"ט מהלכות גירושין שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרין זה את זה עכ"ל, וכונת הרמ"ך להקשות מדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות גירושין הלכה ל"ב ז"ל, אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים, ונטלו הבעל ונתנו לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים. והלך השליח ונתנו לה בפני עדים, ה"ז ספק מגורשת, שאין השליח נאמן להתיר הערוה אעפ"י שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמו שנחקרה עדותן בבית דין עד שיהי' שם מערער כמו שביארנו שם עכ"ל הרמב"ם, הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ם שהטעם שמאמינין לשליח משום דגטו מוכיח עליו

א) והנה הלח"מ הביא דברי המ"מ שכתב בפ"ו מהלכות גירושין דמתברר מסוגיא זו דריש פ"ק דגטין דאין צריך השליח להביא עדים שעשאו שליח, והקשה על זה הלחם משנה דאין זו ראי', דנהי דאין צריך להביא עדים מכל מקום אפשר דצריך דוקא שיעשהו בעדים וכמו שסובר הרא"ש, וזה קשה גם על הראב"ד שלא השיג אלא דשאני הכא דגטו מוכיח עליו, אבל זה מודה הראב"ד דמוכח דאין צריך עדים בשליח הולכה, ומאין מוכח זה

ונראה דהוכחת הרמב"ם והראב"ד הוא, דהנה התוס' הכא בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה הקשו ז"ל, וא"ת מאי שנא לשמה דאין בקיאין משאר הלכות גטין כגון מחובר ושינה שמו ושמה ונכתב ביום ונחתם בלילה, והנה ר"ת תירץ דבכל הלכות גטין בקיאין אלא דהך דרשא דוכתב לה לשמה אינה נראית להם עיקר דרשה, ואין בקיאין פירוש אין חוששין לדרשה דלשמה, ולאחר שלמדו דלקמן פירוש לאחר שקיבלוה, ולפי זה בני מדינת הים יודעין הדרשה אלא דהם פליגי, ולאחר שלמדו היינו לאחר שקבלו, וא"כ לכאורה מאי חששא שמא יחזור הדבר לקלקולו ויפלגו על דרשה זו יותר מדרשה דפסול מחובר שהוא משום דדרשינן מחוסר קציצה פסול משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, ואם איתא שדוקא דרשה זו שלא קבלו מחז"ל ואח"כ קבלו, אמאי ניחוש שהמיעוט שחלקו על חז"ל, כשקבלו יחזרו ויפלגו על חז"ל, בשלמא אם חיישינן מפני עם הארצות שלהם כיון דאינן מקומות התורה חיישינן שישכחו. אבל אם בקיאים הם ומיעוט לא השגיחו על דרשת חז"ל ואח"כ הכל קבלו, למה ניחוש שיחזרו ויפלגו על חז"ל כיון דרוב בקיאין הכונה רוב קיבלו דרשת חז"ל

לכן נראה לי דבודאי הפירוש פשוט שאין בקיאין בדרשות ואינם יודעין הדינים אכן האי דינא דלשמה, אין הכונה שהעדים החותמים צריכים לידע שהם חותמים על ספר שראובן מגרש את אשתו לאה, דהאי דינא הוא בכל השטרות כמו בשטרי מקח וממכר צריכים לחתום שראובן אמר לכתוב שטר שמוכר השדה לשמעון הלוקח, אלא הכונה לשמה, שצריכים העדים לחתום או לחשוב שבזה שהם חותמים הם עושים שיהי' הספר ספר כריתות לשמה שהוא תתגרש בו, והם עושים ספר בעדה, וזה הדין אינו בשאר שטרות, ששם היא חתימת העדים רק עדות שהמוכר אמר להם לחתום שהוא כותב בשטר שמוכר השדה, אבל אין צריכין לעשות שיהי' השטר ספר בעד הלוקח, אבל בגט צריכין לחתום ולחשוב או לומר שהם עושים בזה את הספר לספר כריתות בעדה שתתגרש בו, וזהו הפירוש של לשמה, שיהי' ספר בעדה.