לבוש מרדכי גיטין לט

חוזר וחייב באחריותו, אין הפירוש כמו שפירשו כל המפרשים דהמלוה כבר זכה בהמנה, והא דהלוה חייב באחריות שהרי הוא לא שלח את השליח, סובר האלפס דאי אפשר לומר דכבר נעשה המנה של המלוה, דהרי המנה צריך להיות של המלוה פרעון בעד חובו, וכיון שעודנה לא נפטר הלוה מחובו איך יהי' המנה של המלוה, לכן פירש האלפס דהשליח זכה רק להוליך המנה להמלוה לשלם לו בזה, אבל לא נעשה המנה של המלוה כל זמן שלא נפטר הלוה מחובו, הרי דאשכחן זכי' ליתן, וא"כ ה"נ בשחרור היכא דאמר תן, הוא זכי' ליתן, והזכי' רק שלא יוכל המשלח לחזור בו, אבל עבד לא נפק עד דמטי שטר שחרור לידו, לא זכהו לו עודנה שיהי' שלו ממש, ואם מת המשלח ממילא בטל השליחות, דאין למת דין שיהי' לו שליח, והא דאמרינן דתן לאו כזכי ממש, אלא רק זכות ליתן, הוא דוקא היכא שלא עשה העבד את השליח שליח לקבלה, אבל אם העבד עשה את השליח לשליח לקבל, וידע הרב מזה, ואמר לו תן או התקבל, בודאי הוי תן כזכי ממש, ואף בגט היא מגורשת תיכף, משו"ה לא קשה קושית הר"ן מגמ' דף ס"ב גבי האשה שאמרה התקבל לי גיטי, והיכא דאמר זכה אף אם לא עשה העבד אותו לשליח קבלה ג"כ זכה העבד תיכף בשחרורו, דדוקא תן אמרינן שהוא לשון זכות ליתן, אבל זכה הוא זכי' תיכף, וממתניתין דאמרה שחררך רבך, מיירי דאמר זכה בשחרור זה לעבדי, וכן חיישינן שמא זיכה ע"י אחר, הוא ג"כ דאמר בלשון זכה

ובזה מיושב קושית התוס', דהכא אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, ואילו בב"מ אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי, אכן לדברינו לא קשה, דתן הוי כאומר זכו ליתן, אבל לא שתהי' תיכף הדבר שלו, א"כ הקנין רק שלא יוכל המשלח לחזור, שאין בידו בכה"ג לבטל השליחות, אבל השליח בעצמו הא לא נתחייב ליתן והוא יכול לחזור בו ולא ליתן, משו"ה בב"מ המגביה אם רוצה לחזור בו ולא ליתן, רשות בידו, שהרי הוא לא נתחייב, אבל אם הי' אומר זכה אז גם השליח לא יכול לחזור בו, א"כ אם הי' רוכב על החמור אם הי' אומר זכה לי דאמרינן מסתמא הגביה על דעת לזכות בעדו, לא הי' יכול לחזור ולומר אני זכיתי בה, אבל אם אמר תנה ולא אמר זכה, דאז אין המציאה עודנה של זה שרוכב על החמור, יכול המגביה לומר אני זכיתי בה, חזרתי ממחשבתי ליתן לך, והוא זוכה בהמציאה

ובאשר לפי דברי הרי"ף, בחוב אם אמר תן או הולך לא זכה עודנה שיהי' שלו לגמרי רק זכות ליתן, א"כ אם בתוך כך מחל המלוה, יהי' השליח מחויב להחזיר ללוה, שהרי המנה עודנה של הלוה, אלא שיש זכות ליתן להמלוה לשלם החוב בזה המנה, אבל אם פקע החוב יחזור ללוה, אבל כפירוש כל המפרשים כבר קנה המלוה בכסף לגמרי, וכבר חובו מסולק, ורק שיש עליו חיוב אחריות, וא"כ אין מועיל שימחול המלוה את החוב, שהרי המנה כבר שלו, ועל דבר בעין אין שייך מחילה, ובפרט אם המה ביד אחר

אכן אף שביארנו דלהרי"ף אף בחוב אם אמר תן לא קנה המלוה את המנה לגמרי אעפי"כ יודה דאסור להשליח להחזיר, אף דבמתנה יהי' הדין דאף להמשלח לא יכול לחזור, אבל השליח יכול לחזור, היינו במתנה דכיון דאין המקבל זכה, ורק יש זכות שהשליח יתן, אם השליח אין נותן עליו אין חיוב ליתן ויכול לחזור, אבל בחוב כיון דנשתעבד המנה למלוה לגבות ממנה עי"ז שזכה ליתן, א"כ אם מחזיר הוא מזיק שעבודו של חבירו, ומזיק שעבוד של חבירו חייב לשלם

, ג) עפ"י דברינו יש לישב קושית הש"ך בחו"מ סימן קכ"ה סעיף א', ז"ל המחבר, ראובן שהי' חייב מנה לשמעון או שהי' לו פקדון בידו ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון, אם בא לחזור וליטלו ממנו אינו יכול, דהולך כזכי דמי כו', ואם החזיר לו המנה לראובן והעני ראובן ולא הי' לו ממה לפרוע בענין שהפסיד שמעון את שלו, חייב לשלם, שהוא פשע במה שהחזירו לראובן. ואם מחמת אונסו החזירו לראובן שאוים עליו בדבר שיש בידו לעשות עד שהוצרך להחזיר פטור, ויש אומרים שכשהחזיר לו המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע לשמעון כל חובו עכ"ל המחבר, וכתב ע"ז בש"ך ס"ק ז' ז"ל, פירש בסמ"ע דלסברא זו אין לוי חייב אלא א"כ העני ראובן, הא לא"ה אעפ"י שהחזירו אין שמעון יכול לתבוע אלא לראובן, וכן פירש הב"ח דהכי מסתברא. ודלא כמ"ש בשו"ע דלא הכריע עכ"ל, ואיני רואה טעם להכרעתו דאדרבה איפכא מסתברא, כיון שזה זכה לו ואילו הי' הלוה רוצה להחזיר לא הי' יכול, נמצא שהוא ממש מעות של שמעון, ח"כ זה שהחזירו הרי הוא כאילו נתן מעות של שמעון לראובן, ושמעון יכול לחזור על איזה שירצה, ונלפע"ד דגם הסברא הראשונה מודה בזה, ומ"ש הטור, והעני, אורחא דמילתא נקט גו', אלא דעל מ"ש הטור דאם אוים עליו, פטור, והוא מדברי הרשב"א כתב אח"כ, והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריותו, ר"ל דהרמב"ם כתב סתם כשהחזירו שניהם חייבים באחריותו, ולא חילק בין איים עליו או לא, משמע דאפילו אוים עליו חייב, וכן יש לפרש דברי המחבר עכ"ל הש"ך, ולכאורה קשה איך אפשר דס"ל להרמב"ם דאפילו החזיר מחמת האיום מחויב, הא מפורש הכא דאמרו לר' דוסתאי אי הכי שפיר עבדת, ומזה הא הא מוכיח הרשב"א האי דינא דאם מחמת האיום החזיר פטור, וקשה על הרמב"ם

עוד הקשה הש"ך על הסמ"ע שהוא תירץ הקושי' על דברי הרמ"א שכתב שם בהגהה ז"ל, ראובן שהי' לו מעות ביד שמעון ואמר ללוי לקבלן מיד שמעון, והלך לוי וקבלן ואח"כ אמר לו שמעון ללוי שיחזיר לו המעות שקבל בעד ראובן, ואם לא יחזירם יכפור לו חוב שחייב שמעון ללוי ממקום אחר והנה לוי אמר לראובן לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי, ורוצה להחזירם וראובן אומר שלא יחזירם מאחר שכבר עשה את שליחותו וזכה בשבילו, הדין עם ראובן, וקשה על זה מהא דאמר המחבר