לבוש מרדכי גיטין לה

להלות על סמך זה שיוכל לגבות בדיני ישראל, אסור להחשיבם ואין מועיל הקבלה, וסובר הירושלמי כלישנא דדינא דמלכותא, אבל לתירוצא דחוץ מכגיטי נשים, ושטר בערכאות מועיל רק לראי' ולא לקנין, בע"כ דשטרי חוב בערכאות ג"כ כשרים, דאם נימא רק שטר מקח וממכר כשר, מאי כל השטרות דאמרה מתניתין

ולענין קושית הראב"ד על הרמב"ם כיון דשטר חוב בערכאות אין גובה מהמשועבדים משום דלית לי' קלא, א"כ אמאי לא יהי' נאמן לטעון פרעתי כמו בכתב יד דנאמן לטעון פרעתי, נראה לי דאזלי הרמב"ם ורבותיו של הרמב"ם לטעמיהו, דהנה הש"ך בחו"מ סימן ס"ט הקשה על הרמב"ן שכתב הטעם דמשו"ה נאמן לומר בכתב יד פרעתי, משום דאין גובה בהמשועבדים, משו"ה לא חשש להניח. והקשה הש"ך משטר חוב שאין בו אחריות נכסים דמפורש בב"מ דף י"ג דאין יכול לטעון פרעתי, ותירץ הש"ך דכונת הרמב"ם דכתב יד לעולם אין גובין ממשעבדי, ואין שם שטר עליו, משו"ה אין מקפידין להניח, אבל שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, שם שטר עליו, ונראה לי לבאר דבריו, דהנה מה שראי' מתוך הכתב יד שלוה, בשביל זה אין חושש להניח, כמו דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים, ולא אמרינן כיון שיש ראי' שלוה צריך לפורעו בעדים, דאף שיש ראי' שלוה כיון שמזה אין מוכח שלא פרע אין חושש לפורעו בעדים, ה"נ בכתב יד אף דמהכתב יד ראי' שלוה אין חושש להניחו ביד המלוה, דהא מהכתב יד רק ראי' שלוה, אבל לא שלא פרע, אבל בשטר שיש בו שעבוד, אם כן השטר הוא בעצמו שעבוד והוא אפסר חוב, א"כ לא יניח דבר חשוב שהוא השעבוד, זה אין דרך להניח, אחרי שיש לזה זכות שעבוד, שטר זכות כזה אין מדרך להניח

) אבל שטר חוב שאין בו אחריות נכסים, כיון דקי"ל אחריות טעות סופר, א"כ השטר עושה שעובוד, ואם רואים אנו שטר שיש על ידו שעבוד אמרינן חזקה שכל שיש ביד אדם הוא שלו ומפני מה הוא שטר שאין בו אחריות נכסים, שכתוב בו שלא יגבה מן הלקוחות, וכדאיתא לשון זה בחו"מ סימן קי"א סעיף א', ז"ל המחבר, אבל המלוה בשטר טורף מהלקוחות וממקבלי מתנה שקנו ושקבלו ממנו קרקע אחר הלואה אפילו אם אינו מפורש בשטר כן, אבל אם פירש בפירוש שהלוה לו על תנאי שלא יגבה מהלקוחות ולא ממקבלי מתנה, תנאו קיים ואינו טורף מהם עכ"ל המחבר, לפי זה שטר שכתוב בו שלא יטרוף מהלקוחות, הוי רק תנאי שלא יטרוף, אבל שעבוד יש להשטר, נ"מ אם יבא לגבות מיני' דידי', מי ששטרו קודם, יהי' קודם לגבות ממנו, א"כ השטר אף שאין בו אחריות נכסים אעפ"י הוא שטר שעבוד, ושטר שהוא בעצמו שעבוד שדין הוא שאומרים עליו חזקה כל שביד אדם הוא שלו, שטר כזה אין מניח ביד המלוה, אבל כתב יד אין מועיל אף לגבי דידי' שהרי אי אפשר להאמין שלוה זה זמן רב, דילמא כתב עתה וכתב זמן מוקדם, א"כ כתב יד אין מועיל כלל לענין שעבוד והוי רק ראי' שלוה, כתב כזה אין חושש להניחו א"כ זהו טעמא דרבותיו של הרמב"ם, כיון דקי"ל כהאי שינויא דכחוץ מכגיטי נשים, היינו דשטר העולה. בערכאות של עכו"ם מועיל רק לראי' לא לקנין, דלאו בני שטרי נינהו, ולענין קנין הוי חספא בעלמא, א"כ שטר העולה בערכאות איננו כלל שטר שעבוד רק שטר ראי' שלוה, והוי דינו כמו כתב יד דאין חושש להניח, כיון שאין השטר אפסר של שעבוד, שהרי לא עשה כלל שעבוד

אכן להרמב"ם אי אפשר לומר כן. דהנה המחבר כתב בסימן ק"ד, דמלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת, המלוה קדם לגבות מיני' דידי' אף שהיא מלוה ע"פ, וכתב בב"ו שכן הוא דעת הרמב"ם כדעת הגאון בעל סברא זו, אכן הש"ך הביא, דרב אלפס (דהוא רבותיו של הרמב"ם) ס"ל דמלוה בשטר קודם, וביארנו בספרנו על ב"ק דפלוגתיהו בזה, הגאון סובר דאף שאמרו רבנן מלוה ע"פ אין גובה ממשועבדים, אעפי"כ לא סילקו השעבוד רק משום תקנת הלקוחות ומקבלי המתנה אמרו שלא יטרפו מהם מלוה ע"פ, אבל את השעבוד לא סלקו, והתקנה שלא לטרוף עשו רק לגבי לקוחות ומקבלי מתנה, אבל לא לענין בע"ח, משו"ה מיני' דידי' המלוה ע"פ קודמת, אכן רב אלפס סבר דרבנן סלקו את השעבוד ממלוה ע"פ, ואחר תקנת רבנן המלוה אין עושה שעבודים, אחרי שהמלוה בעצמה אין לה קול, ורק השטר מוציא הקול ועושה השעבוד השטר, נמצא דלמלוה ע"פ אין הנכסים משועבדים, ולהמלוה בשטר משועבדים הנכסים ומשו"ה המלוה בשטר קודם לגבות, ועיין תוס' גטין דף כ' ד"ה וכותב בכתב ידו שכתבו ז"ל. וא"ת מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראי', ואכי' במלוה ע"פ הי' גובה ממשעבדי אי לא משום דאין לה קול כו', הרי חזינן שגם דעת התוס' שאין השטר עושה השעבוד, והוא כדעת הרמב"ם, דלהאלפס השטר עושה השעבוד, וא"כ הא בעי שיקנה הלוה להמלוה הנייר, ואם אין שלו אין עושה שעבוד

נמצא להרמב"ם אי אפשר לתרץ דהחילוק בין כתב יד שיכול לטעון פרעתי ובין שטר שאין בו אחריות נכסים שאין יכול לטעון פרעתי, הוא משום דהשטר חוב שאין בו אחריותה השטר עושה השעבוד שיועיל מיני' דידי', דהא להרמב"ם השעבוד עושה המלוה, והקול מוציא השטר, אבל השעבוד המלוה בעצמה עושה בלא השטר, וכקושית התוס', ועכצ"ל להרמב"ם חילוק אחר, שאין דרך בני אדם להניח נייר שיש לו חשיבות, וכיון דלגבי לגבות מיני' דידי', הא קודם מי שיש לו הוכחה שהוא קודם, היינו מי שיש לו שטר בעדים אף שלא גבה מהלקוחות, עכ"פ יש חשיבות להשטר מה שלומדים ממנו מי קודם ללות, נייר ערך שיש לו חשיבות אין דרך להניח, משא"כ כתב יד דאין משגיחין עליו כל עיקר אפילו להקדים לגבות מיני' דידי', שהרי יוכל המלוה המאוחר לומר אולי כתבת עתה את הכתב ידו א"כ להרמב"ם אף שטר שאין עושה שעבוד רק שמועיל לידע את מי להקדים, ג"כ אין מניחין ביד המלוה

נמצא להרמב"ם שטר העולה בערכאות כיון דמועיל לגבות מיני' לגבי בע"ח המאוחר ויש חשיבות לזה, לא יניח שטר ערך כזה, משו"ה אין יכול לטעון פרעתי, ונגד