לבוש מרדכי גיטין לב

לבסוף כשר, אבל אם חתם בתחלה פסול: אבל למ"ד חותמין זה שלא בפני זה, אף אם חתם ישראל לבסוף פסול, כיון דמוכח מברייתא דאמרינן רוחא שבק למאן דקשיש מיני', וכולה כמסקנא דגמ' דילן אליבא דר"א, ומשום דמעיקרא מוקי לה כר' אלעזר לא הדר בי', ומשני שחתם ישראל לבסוף דאז אפילו לר' אלעזר דאית לי' אין בקיאין בדקדוקי מצות כשר

נמצא דלא קשה כלל על הרמב"ם שכתב דאם חד ישראל כשר, ולא כתב דדוקא אם חתם ישראל בסוף, דהרמב"ם סובר כרשב"ג וקי"ל דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה, משו"ה לאו דוקא חתם ישראל לבסוף, אלא אפילו חתם כותי בסוף, כיון דבקיאין בדקדוקי מצות, א"כ המעשה אמת, וא"כ אי לאו דכותי חבר לא הוי חתים עמו, וא"כ עדות הישראל שהכותי חבר, וא"כ יש לנו שני עדים חתומים על הגט

סימן י

בדין כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם

דף י ע"ב. כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם אעפ"י שחותמיהם עכו"ם כשרים, חוץ מגטי נשים ושחרורי עבדים כו', קא פסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה, בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמיהו הוא דקנה ושטרא ראי' בעלמא הוא דאי לא יהיב זוזי קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו וכתבין לי' שטרא. אלא מתנה במאי קא קני, לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא, אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ואב"א תני חוץ מכגיטי נשים עכ"ל הגמ'

והנה הרמב"ם בפכ"ז מה' מלוה ה"א פסק כהאי לישנא דחוץ מכגיטי נשים, וכתב הרמב"ם, דכל השטרות הנעשים בערכאות פסולים חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב, אבל שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אעפ"י שיש בהן כל הדברים שמנינו (היינו עשאם בערכאות והעידו עדי ישראל על העכו"ם העדים והשופט שאינם ידועים בקבלת שוחד) הרי הן כחרסים עכ"ל הרמב"ם, וכבר כתב הכ"מ שתמהו על הרמב"ם אמאי כתב הרמב"ם דשטרי מחילות והודאות וכדומה פסולים, נימא אי לאו דמחיל קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו, ואי לאו דמודה קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו

, עוד כתב הרמב"ם ז"ל. והורו רבותי שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם פסולים, ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם, ואין אני מודה בזה, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, יפה הורו רבותי שאפילו הי' שט"ח שלהן וכו' שהשטר העולה בערכאות שלהן וחותמיהן עכו"ם אינו גובה ממשועבדים דלית להו קלא, הילכך אפשר שפרע ולא תבעו עכ"ל הראב"ד, והנה בהאי דינא דשט"ח העולה בערכאות של עכו"ם דאינו גובה ממשועבדים, גם הרמב"ם סובר כן, שהרי כתב שם תיכף ז"ל, אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה הנעשה בערכאות של עכו"ם ונתנו לשני עכו"ם זה שלא בפני זה וקורין לו, שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו וגובה בו מבני חורין, אבל אין טורפין בו מפני שאין לו קול כו', והרמב"ם בפי"א מהלכות מלוה ולוה כתב, דנגד כתב יד נאמן לטעון פרעתי, וא"כ קשה כיון דשט"ח בערכאות אין גובין ממשועבדין ככתב יד, אמאי אין נאמן לטעון פרעתי, וכתב ע"ז הכ"מ ויש לחלק שאינו דומה שטר גמור לכתב יד, וצריך ביאור דהא שטר בערכאות ג"כ לאו שטר הוא שהרי אינו גובה ממשועבדים

, בירושלמי איתא, שטר יוצא בבית שאן והיו עדיו עדי גוים ר' יוסי אומר אתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר ר' אבהו מפרש כו', ומאי טעמא דריש לקיש שלא להפסיד לישראל ממון כו', אמר ר' יודן אלא כדי שלא לנעול הדלת לפני בני אדם, שלמחר הוא מבקש ללות אינו מוצא עכ"ל הירושלמי, וכבר תמהו המפרשים, אם מיירי בהדיוטות, א"כ איך אפשר שיכשירו גוים לעדים, ואם מיירי בערכאות הא אין הטעם משום שלא להפסיד מעותיו אלא דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוי מרעי נפשיהו

א) והנראה לי, דהנה האלפס כתב בפ"ג דסנהדרין, והיכא דקבל עליו קרוב או פסול כבי תרי, חזינא לגאון דקאמר אפילו קנו מיני' מצי הדר בי' דקנין בטעות הוא דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים יקום הדבר, ורבואתא אחריני אמרי דלא מצי הדר בי' דאין אחר קנין כלום, וכותיהו מסתברא, דהא אפילו קביל עלי' לבעל דיני כבי תרי וקנו מיני' לא מצי הדר בי' כדאמר בפרק שבועת הדיינין מהימנת עלי כבי תרי כל אימת לא פרענא כו', וכתב ע"ז הרא"ש ז"ל, הראי' שהביא רב אלפס אינה ראי', לפי הטעם שתלה הטעם בקנין טעות, ההיא דשביעת הדיינין אפילו קנין לא בעי, אלא כיון שקבל עליו הלוה שיהא המלוה נאמן לומר שלא נפרע סגי, ואפילו עדים מעידים שפרעו הרי האמינו עליו ופסל כל העדים המכחישים, דבריו, וכל תנאי שבממון קים כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שאין צריך קנין אלא קבלה, ומיהו עיקר דבריו (של הגאון) אינם כלום, דאי חשוב קנין טעות משום דרחמנא אמר עפ"י שנים עדים א"כ קבלי' עלי' בחד נמי קנין טעות הוא, דרחמנא אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, לא יומתו אבות בעדות בנים, אל תשת רשע עד, אלא ודאי אין אחר קנין כלום ולא שייך להזכיר הכא קנין טעות עכ"ל

והנראה לי, דהנה הא דקי"ל אם קבל עליו קרוב או פסול ולרבנן אפילו בלא קנין, אם נגמר הדין או אם קבל אותו לעד והעיד, אין יכול לחזור בו, ולכאורה כיון דדין התורה דאין נאמן קרוב או פסול, א"כ במאי נתחייב, הא קודם גמר דין יכול לחזור בו, וא"כ איזה קנין הוא גמר הדין, ובמאי נתחייב, בשלמא אם קנו מיני' אין אחר קנין כלום, אבל אם לא קנו, אגמר הדין במאי נתחייב, הא גמר דין אין זה קנין, ועכצ"ל הא דפסלה תורה קרוב או פסול, הוא דוקא אם אין רוצה הבע"ד לקבל עדותו או דייני, אבל אם מרוצה הבע"ד