לבוש מרדכי גיטין כה

הרשב"א דלזה שמאמינים, מאמינים כמו שהוא אומר, היינו דלא כהפירוש דמאמינים שהי' עם אחר. דבודאי והי' זה הכחשה בחקירות, וגם לכאורה דזה הוי ודאי כבתרי גופי, אחרי שאנחנו אומרים שלא הי' עם זה, אלא דלענין זה שאנו מאמינים, מאמינים כמו שהוא אומר, וכיון דבדיני נפשות אף אם המעשה אמת, אם העד הוא פסול ואין כאן ההגדה בבי"ד וחסר עדות, וא"כ באומר אני. רבעתי את פלוני, הא לפי דבריו אף אם המעשה אמת הוא, אומר בבי"ד ההגדה עם פסול, והגדת עד פסול אף אם המעשה אמת לאו הגדה לחיוב, משו"ה עכצ"ל דאימתי מחייבינן קטלא ע"י פלגינן דיבורא, הוא דוקא אם אפשר לחלוק הדברים, כמו באומר פלוני רבעני לרצוני, שמבטלין תיבת לרצוני ומאמינים לדבור דפלוני רבעני, וא"כ אומר ההגדה עד כשר, ומשו"ה מחייבין מיתה עפ"י דבריו, אבל היכא דאי אפשר לחלק דבריו, לא אפשר למקטלה, כמו שהביא הנו"ב דברי הרשב"א, אבל בלדידי אוזפן בריביתא, ובאני הרגתי דלא בעינן רק לידע הדברים, ואין צריך הגדה בבי"ד, גם הרשב"א מודה דפלגינן דיבורא, היינו הנאמנות, ואותו הדבר בעצמו לזה מאמינים ולזה אין מאמינים, ולפי זה ניחא דברי הרשב"א דס"ל דפלגינן דיבורא, היינו הנאמנות

אכן סברת אביי יקשה, מאי חילוק בין כל נכסי, לעצמך ונכסים קנוין לך, כיון דבדיבור בפני נחתם אי אפשר לחלק, וממ"נ אם סבירא לי' דמחלקין הנאמנות, גם בכל נכסי נחלוק ואם סבירא לי' דאין מחלקין הנאמנות, א"כ גם בעצמך ונכסי לא יועיל, והנה רש"י ועוד ראשונים מפרשי דהכא מיירי במביא גט שחרור ממדינת הים, ומיירי ג"כ בעשאו האדון שליח להולכה עד דמטי התם וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אכן הרמב"ם לא זכר כלל דמיירי בחו"ל, ולא זכר כלל דמיירי הכא שצריך לומר בפ"נ, והנה לדברי הראשונים דמיירי היכא דצריך לומר בפ"נ, הפירוש פלגינן דיבורא דיבורו שאומר בפ"נ אם מפלגינן להאמין אותו על השחרור ולא על המתנה ולכאורה למה להברייתא לשנות דין זה היכא שהעבד בעצמו הביא, אמאי לא נקט דין זה היכא ששליח מביאו דהא היכא ששליח מביא ג"כ יהי' השאלה אם מפלגינן דבורו שמעיד בפ"נ אכן אפשר לומר רבותא דאף הוא עצמו נאמן, ואף דכבר איתא זאת במשנה דהאשה עצמה נאמנת על גיטה לומר בפ"נ, אשמעינן דגם העבד נאמן על שחרורו, אכן הא דקאמר כמאן כר"ש היינו דמדאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין, וכפירוש רש"י, אשמעינן. דאף היכא שלא קנה שאר נכסים, כגון היכא שלא פירש איזו קרקע שייר דאז לא קנה כל הנכסים, משום דאיכא לומר על כל חדא שמא זו היא ששייר וא"כ לא קנה הנכסים, אעפי"כ הוא משוחרר, משום דמפלגינן דיבורא, היינו אף שהנכסים לא קנה אעפי"כ השחרור נשאר וכן תוס' מפרשי דהאי לעולם דר"ש מרבה היכא דאין לו נכסים אחרים חוץ מזו ששייר, וא"כ לא קנה נכסים, ומפלגינן דיבורא, היינו אף דלא קנה נכסים קנה את עצמו, ור"מ סבר דכיון דלא קנה נכסים אף עצמו לא קנה דלא פלגינן דיבורא

ולפי זה מחלוקת ר"ש ור"מ הוא אם היכא דמן הדין לא קנה הנכסים אם השחרור קיים, ולפי זה הא פליאה גדולה מאי שייכא הדין הזה דאם אמר כל נכסי נתונין לעבדי ואין הוא קונה נכסים מן הדין, לדין דפלגינן דיבורא לענין נאמנות, דאמרינן דכיון דבטלה מקצת עדותו בטלה כולו, או דאמרינן נאמן לזה ואין נאמן לזה, דזה הדין הא הוא לענין נאמנות

לכן נראה לי דהרמב"ם והאלפס מפרשי דהכא לא קאי כלל השאלה היכא דאמר בפ"נ, דהכא מיירי שהביא העבד גטו שכבר נשתחרר, ולדברי הרמב"ם הא היכא שהביא גיטה שכבר נתגרשה א"צ לומר בפ"נ, וכן בעבד שהביא שחרורו שכבר נשתחרר אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא דהפירוש בגמ' כן, דהנה התוס' בד"ה הלכה, כתבו ז"ל, ורש"י פירוש דלאו כרות גיטה הוא, משום דאיכא למימר מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד, ולפי זה באין לו אלא אותה העיר דלא שייך לומר מדנחית לשיורא שייר נמי בעבד, מודה ר"מ דיוצא לחירות דפלגינן דיבורא, ואין משמע כן בתוספתא, ולשון אפילו אינו מיושב עכ"ל התוס' ולכאורה כיון דתוס' סבירא להו דאם אין שם אלא אותה העיר אז מוכח דמה דאמר כל נכסי היתה כונתו אך ורק לשחרר העבד, וא"כ איך כתבו בתוס' בד"ה לעולם, דהחידוש דר"ש היכא דאין לו אלא אותה העיר, היינו אף דאין כאן מתנה, אעפי"כ יצא לחירות לר"ש משום דס"ל דפלגינן דיבורא, אבל לר"מ לא יצא משום דלא פלגינן דיבורא, מאי שייך לא פלגינן דיבורא כיון שאין לו אלא אותה העיר, א"כ הרי דיבורו דכל נכסי קאי רק על העבד, וא"כ אף אם לא פלגינן דיבורו אמאי לא יצא העבד לחירות אחרי שעתה מה שאמר כל נכסי כונתו רק להעבד, ועכצ"ל דכונת התוס' דבאמת שחרור ומתנה שני ענינים המה, דשחרור הוא כעין גט שעושה את העבד לבן חורין, ומתנה נותן לו הנכסים במתנה, אבל שחרור אין עיקר הדבר שנותן לו גופו במתנה, דא"כ לא היה בעי שחרור לשמה כמו בכל מתנות דלא בעינן לשמה, אלא שחרור הוא דין התורה, דע"י שטר הוא עושה את העבד לבן חורין, ומשו"ה אף אם העבד אינו ברשותו יכול לעשותו לבן חורין כמו שיכול לעשות את אשתו מגורשת ואין שייך לגט דין אינו ברשותו, וא"כ דיבור דכל נכסי הוא לשון מתנה, אלא דבכלל מתנה אפשר גם להיות שחרור מפני שהרי גם שחרור הוא מתנה, אבל אם על שחרור בעצמו יוכל להיות לשון כל נכסי היכא דאין כאן מתנה, בזה רצה לומר דפליגי ר' שמעון ור' מאיר אי פלגינן דיבור דכל נכסי היכא דאין כאן מתנה אם פלגינן לי' שיהי' לשון שחרור, לר"ש פלגינן דיבור דכל נכסי דאף שאין כאן מתנה מפני שבטל דין מתנה, אעפי"כ פלגינן אותו שיהי' שחרור, ור"מ ס"ל אם בטל מתנה אז אי אפשר שיהי' שחרור

ולפי זה אפשר לתרץ גם קושית תוס' על רש"י, דלמסקנא גם ר"מ מודה דפלגינן דיבור דכל נכסי אף שאין