לבוש מרדכי גיטין כד

אותו, ואי אפשר לפרש דבריו אנו רבעתי את פלוני או אני זניתי עם אשת פלוני שהוא הי' בשוגג, דהא עדותו שהתרו בו ובא להרוג אותה, וא"כ לא הי' בשוגג, אבל בלדידי אוזפן בריביתא, ובאני הרגתי את פלוני, אפשר לפרש שהוא הי' בשוגג, לפי זה יהי' הפירוש דפלגינן דיבורא דוקא באופן שיש לחלק דבריו ולפי זה יקשה על הרשב"א מדברי רבא דסובר דגם דאמירתו בפ"נ פלגינן דיבורא להימן על עצמו ולא על נכסים, הרי דפירוש דפלגינן דיבורא דמפלגין הנאמנות

אכן נראה לי דאפשר לומר לדברי הרשב"א, כפי שהקשתי על דברי התוס' בדף ד' ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו, ז"ל התוס', תימה לר"י מאי ענין שלא לשמה למזויף מתוכו שחתומים בו קרובים או פסולים, דהתם בדין מפסל משום דילמא אתי למסמך עליהו להשיאה או להוציא ממון על פיהם, אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר כדאמר בפרק ד' אחין, נינחי' גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. אבל הכא שהעדים כשרים אלא שחתמו שלא לשמה מה תקלה יש בדבר אם נסמוך עליהם והקשתי מאי ראי' מביא תוס' דאף שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר, מהא דאמר נינחי' גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, דהא התם בגמ' קאי על הקושי' אמאי לא תקנו זמן בקידושין כדי שלא יוכל לחפות על בת אחותו אם תזנה שלא יקטלוה, א"כ קאי בגמ' שיתקנו זמן בקדושין כדי שיוכלו לדון אותה למיתה, והנה בגמ' מכות איתא בדף ה', אמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבתא הרג את הנפש, ולא עוד אלא אמרו ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא כו', הרי חזינן אף דבשעה שהעידו כבר הרג את הנפש אעפי"כ מחויבין מיתה שהמה רצו להורגו שלא כדין, לפי זה אם עדים שלא ראו המעשה יבואו ויעידו בבי"ד אף אם קמי שמיא גליא שעשה המעשה המחויבת מיתה, אעפי"כ המה רוצחי נפש, דלהרוג הנפש בעינן דוקא ע"י משפט שהוא מחויב, וכיון שאין העדים אמיתים הרי הרגו איש שאינו מחויב מיתה, נמצא אם יהי' ספק לבי"ד אם בעת שבא אחד על אשת איש אם היתה אז אשת איש ויבאו עדים ויעידו אנחנו יודעים שהיתה אז אשת איש אף אם קמי שמיא גליא שהיא אשת איש יהי' זה רציחה שהרגו איש שלא הי' הגדה בבי"ד שעבר על אשת איש, דלהרוג נפש בעינן דוקא שיהי' הכל כדין, ואם הי' שלא כדין, הרגו גברא דלאו בר קטלא הוא, לפי זה אם העדים יבאו ויגידו שהיא אשת איש מפי הכתב ואנחנו לא נדע, הרי הרגו גברא דלאו בר קטלא הוא, ומה ענין זה לשטר ממון שיוציאו עפ"י העדות, כיון דקמי שמיא גליא שהוא מחויב הרי לא הוציאו שלא כדין, וכן אם ישיאו אותה, כיון שהאמת הוא שהיא גרושה, מה איכפת לנו, ודוחק לומר דכונת התוס' דעי"ז שהמה ופסקו שכבר היא מגורשת עפ"י הגט יהי' לפעמים נ"מ למיתה כגון שאחד יקדשה ואח"כ ימות בעלה והי' ספק אם הועילו הקדושין, ועי"ז שהבי"ד יפסקו שהועילו הקדושין והבא עלי' מחויב יהי' שלא כדין, וכן צריך לומר דהחששא בהוצאת הממון הוא ג"כ בכה"ג שקידש אשה בכסף זה, אשר זה דוחק, דאין זה במשמע בדברי התוס'

אכן יש לומר אף דאין הוכחת תוס' מהא דאמר נינחי' גבי סהדי ראי' לדין זה שחידשו התוס' דאף שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר, אעפי"כ דינו של התוס' אמת, דהנה בחו"מ סימן ל"ד איתא רשע פסול לעדות אפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסור להעיד עמו אעפ"י שהעדות אמת, וכתב ע"ז הש"ך, צע"ג בדין זה שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול, ואפשר דהרמב"ם ורש"י וט"ו כו' ויש לקרב הדין אל השכל דכיון דקי"ל דשלשה שהעידו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות כולה א"כ ה"נ כו', ודברי הש"ך תמוהים, הא עיקר קושיתו היתה כיון שהמעשה אמת מה איכפת אם גם הרשע ועוד עכ"פ הא לא יתחייבו שלא כדין, א"כ מה מועיל דגזירת הכתוב שבטלה כל העדות, עכ"פ הא המעשה אמת ולא יחייבו שלא כדין, שוב מצאתי שהתומים הקשה זאת על הש"ך, ואולי אפשר לדחוק דכונת הש"ך שמקשה הא עד אחד ג"כ מחויב לילך ולהעיד, וחד מ"ד סובר דמחויב קרבן שבועה אם לא יגיד וא"כ איך יפטור מחיובו, דעד אחד ג"כ מחויב להעיד, לזה כתב הש"ך דכיון דבטלה עדותו א"כ הא לא יהי' לעדותו דין עד אחד, משו"ה אינו מחויב

אכן לדברי התוס' פשוט, דזה אסרה התורה לגרום שיפסקו בבי"ד שלא כדין אף שהמעשה הוא אמת וזה אסרה התורה בלאו דאל תשת ידך עם רשע, או מקרא דמדבר שקר תרחק, ואפשר לישב גם הקושי' שהקשה תוס' על פירוש זה דהטעם משום דאף שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר אעפי"כ היכא דהעדים אמת אלא שלא חתמו לשמה מה איכפת לנו, אכן כפי שביארנו להרמב"ם דעדות שבשטר הוא דרבנן, אכן אם העדים חותמים כדי לעשות את השטר לספר המקנה, או את הגט לספר כריתות, אז הוא מן התורה מקרא דוהעד עדים, דהרי עדות זו אי אפשר לומר מפיהם, ואח"כ אנו רואים את ספר המקנה ביד הלוקח ואת הגט ביד האשה אמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, ועפי"ז חותכין, והנה עדים כשחתמו שלא לשמה אין מועיל עדותם לעשות את הגט לספר כריתות א"כ כשבי"ד יפסקו עפ"י העדים החתומים, הרי הם פוסקים עפ"י עדות שבכתב, ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ יפסקו בי"ד שלא עפ"י עדות כשר

ב) ועפי"ז שביארנו דבדיני נפשות אם יהי' פסול בהעדים או בההגדה או אם יהרג, עפי"ז אף אם קמי שמיא גליא, יהי' רציחה, לפי זה אפשר לפרש דגם הרשב"א מפרש דפלגינן דיבורא היינו הנאמנות באותו דבר עצמו מאמינים לענין זה ולא לענין זה, אכן סובר