לבוש מרדכי גיטין כא

דאם העציץ נקוב אז הוא יונק מן הקרקע אבל אם אין נקב אין יונק מן הקרקע, ולפי זה קשה הא דאיתא בירושלמי פ"א דערלה, הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותו כו' ר' ירמי' בעי, נטע בו דלעת, מאחר שהוא כנקוב אצל האילן כנקוב הוא אצל הזרעים, ולפי הסבר הראשונים קשה איך מיירי, אם כבר נקבו השרשים את העציץ, הלא כבר נקוב הוא, ואם עודנה לא פעפו, א"כ אף שאח"כ כשינקבו השרשים יהי' להאילן ולהזרעים יניקה מן הקרקע, אבל עתה הא עודנה אין להאילן יניקה מן הקרקע, וא"כ לע"ע עודנה תלוש הוא, ואטו משום שיהי' לאחר כן יניקה משום זה הוי עתה מחובר, עוד קשה דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט' שכתב ז"ל, קישות שנטעה בעציץ והגדילה אעפ"י שיצאה חוץ לעציץ אינה מקבלה טומאה, ועיין שם בדברי הכ"מ שהרמב"ם בפירוש המשנה מפרש וכן הוא דעתו ביד החזקה, דהמשנה מיירי בקישות שנטע בעציץ נקוב והגדילה ויצאה חוץ לעציץ, דרבנן סברי דאף היוצא חוץ מעציץ נחשב כמחובר, ור"ש ס"ל דמה שיצא חוץ לעציץ נחשב כתלוש. ואם נימא דהטעם דעציץ נחשב כמחובר דע"י הנקב מושך יניקה מן הקרקע, א"כ מכש"כ מה שיוצא חוץ לעציץ מריח את ריח הקרקע ויונק מן הקרקע, וכי בשביל שרואה פני הקרקע פסקה יניקתו שהי' יונק כל עת דרך נקב הקטן

לכן נראה לי דהרמב"ם סובר דאם זרע בעציץ אין יונק כלל מן הקרקע, אלא משו"ה נחשב מחובר משום שיונק מן הקרקע המונח בהעציץ, אלא דאימתי הקרקע שבתוך העציץ נחשב לקרקע, דוקא אם אין מונח בכלי שהעציץ נקוב, ואיננו כלי, אבל אם אין העציץ נקוב, אז העציץ כלי, ואז בטל מן הקרקע שבתוך העציץ שם קרקע, והקרקע בעצמה שבתוך העציץ נחשב לתלוש, וכמו דאיתא בגמ' חולין ד' קל"ט, אמרי לי' פפונאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו, אמר להו ואדמה על ראשו, ופירש רש"י ז"ל, אעפ"י שהי' בראשו לא אבדה את שמה, ש"מ אדם גופו אדמה הוא, מדלא אבדה את שמה, דלא קריא עפר, והשתא נמי על הארץ קרינא, הרי חזינא דאילו הי' אדם שלא בכלל על הארץ אז הי' העפר שעל ראשו שלא בכלל אדמה, והא דאף אם הקן בכלי מחויב בשילוח, היינו דזה מרבינן מבכל עץ, אבל אדם דאי אפשר לחשבו בכלל בכל עץ, מיבעאי לי' אולי אינו בכלל על הארץ, משו"ה מוכיח דגם על אדם אין בטל שם אדמה, אכן לגבי דיני מחובר, אם האדמה בכלי בטל שם הקרקע ונעשה הקרקע תלוש, וכן כתב הרמב"ם לענין מים להכשר, דמחובר אינו מכשיר, ותלוש מכשיר, וכתב בפרק י"ט מהלכות כלים. שהשיעור לדין זה, הוא נקב כשורש קטן, וכתב שאם הי' המים בעציץ נקוב נחשב עודנה כמחובר, וכן אם היו מים בכלי שהשרשין יכולין לבקוע בהן ולצאת, כמו כלי גללים וכלי אדמה אינן מכשירין הזרעים, ומוכח מדברי הרמב"ם שמשוה זה הדין לענין המים שיחשבו לתלוש, עם דין שיחשב הנטוע כמחובר

ולפי זה סבר הרמב"ם הפירוש בדין קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ. דלר"ש זה שגדל בהעציץ הוא יונק מן הקרקע שבעציץ, והקרקע שבעציץ לא בטל שם אדמה ממנו, כיון שהעציץ נקוב ולא הוי כלי אינו מקבל טומאה מה שיצא חוץ לעציץ, אין יונק מן הקרקע שבהעציץ אלא מן האויר דיניקת הזרעים מן הקרקע שבעציץ אין חזק כל כך כמו אילן הנטוע בארץ, שכל יניקת האילן מן הקרקע, אבל אם נטוע העציץ סובר ר"ש דמה שיצא חוץ לעציץ היניקה מן האויר, וזה נחשב כתלוש

והנה הא דאם זרע בעציץ שאינו נקוב פטור מן התורה ממעשר, הטעם משום שאינו נחשב שדך, כיון דבטל מן הקרקע שם אדמה מפני שמונח בכלי, ולפי זה מיושב הטעם שאם נטע אילן בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, הטעם משום דלענין חיוב ערלה לא בעינן שדך, וכדאיתא שם בירושלמי, דאם נטע בבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דלמעשרות בעינן שדך, ולחיוב ערלה לא בעינן שדך, והא דאצטריך לטעם דסופן של שרשים לפעפע, הוא דבעינן דרך נטיעה, ואם לא היו השרשים מפעפעין, אז לא הי' דרך נטיעה, אבל כיון דמפעפעין א"כ הוי דרך נטיעה

ועוד יש לפרש כיון דסוף הכלי הזה לנקוב משום ששרשין של האילן ינקבו, א"כ כמו כלים של גללים ואדמה אף ששלמים הם אעפי"כ אין מכשירין הזרעים ונחשב כמחובר משום דהתורה אמרה דכלי לענין זה נחשב זרע זרוע, היינו אם עתיד לצאת שורש קטן, וכמו דנתנה התורה שיעורים בכלים לענין קבלת טומאה, כן זה הדין לחשוב כמחובר תלוי בנקב כשורש קטן בכלי, ששורש קטן יוכל לצאת ממנו, א"כ אם נטע אילן בעציץ הרי נעשה עתה הכלי ששורש קטן יוכל לצאת מהכלי, וא"כ עתה אין הכלי מבטל שם אדמה, וזהו מיבעי לר' ירמי', אם בהעציץ שנטע בו את האילן נטע בו דלעת, אם נימא דאף שהאילן יפעפע אעפי"כ אין זה חסרון עודנה בהכלי, וטעם דחייב בערלה משום דלענין ערלה אם הוא תלוש ואיננו שדך מחויב בערלה, אבל הדלעת לענין המעשרות בעינן דוקא שדך ופטור מן המעשרות, אבל אם נימא דכיון שנטוע בהעציץ אילן וסופן של שרשים לנקוב את העציץ כבר נחשב הכלי כנקוב, א"כ גם הדלעת מחויב במעשר, שהרי כבר נחשב הכלי כגללים ואדמה שאין מבטל שם אדמה והוי מחובר

ב) וכן מוכח דהחילוק בין נקוב לשאינו נקוב תלוי בזה אם נחשב כלי, שהרי בגמ' שבת בדף צ"ה איתא, התולש מעציץ נקוב חייב, ושאין נקוב פטור, ור"ש פוטר בזה ובזה, בעא מיני' ההוא סבא מר' זירא שורש כנגד נקב מה לי א"ר שמעון, אישתיק ולא אמר לי' ולא מידי, זימנא חדא אשכחי' דיתיב וקאמר, ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו, אלא השתא שורש כנגד נקב בעיא מינך ולא אמרת לי ולא מידי, ניקב בכדי טהרתו מיבעאי, אמר אביי ואי איתמר להא דר' זירא הכי הוא דאיתמר, ומודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית עכ"ל הגמי, וכתב רש"י בד"ה שאם ניקב ז"ל, בכדי טהרתו, ושאם נטמא נטהר בשבירה זו, והיינו שמוציא זית דתנן במס' כלים כלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו כזתים, ומודה ר"ש בהא דחשוב מחובר כל הזרעים שבתוכו דתו לא הוי כלי, וכן כתב רש"י בד"ה הכי הוא דאתמר, שאם ניקב למטה מרביעית