לבוש מרדכי גיטין כ

שיאמר בפ"נ ובפ"נ הרי הוא כותב שזה ג"כ אמירה, ועדות הא אין צריך כמו בשמע קן קולמסא וקן מגלתא

, והנה התוס' פירשו בד"ה אי הכי: דלרבה עיקר החידוש דמתניתין דאף שתקנו רבנן משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, אעפי"כ אם נתקיים בחותמיו כשר, וא"כ לרבה הרי יכול אלם לומר בפ"נ ובפ"נ, שהרי כתיבה הוי ג"כ הגדה, ואף שאין זה עדות, אבל כיון דהוי רק גזרה צריך רק שיאמר אעפ"י שאין זה עדות מועיל, א"כ אלם שכתב בפ"נ ובפ"נ אין חידוש שכשר, שהרי קיום חותמיו יש, וגם התקנה שיאמר בפ"נ ובפ"נ ג"כ יש, שהרי אמר בפ"נ ובפ"נ, ובודאי ליחוש שמא יחזור הדבר לקלקולו ויבוא אלם אין לחוש, וא"כ אין חידוש מה שאם הביא ונשתתק שכשר אם נתקיים בחותמיו, שהרי אמר בפ"נ ובפ"נ ע"י הכתיבה שהיא כדבור, וגם יקשה אמאי לא קאמר במתניתין שצריך שיאמר לכהפ"ח בכתב בפני נכתב ובפני נחתם כדי שידעו שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ, משו"ה אליבא דרבה מפרש בנתחרש שאז אין אומר כלל, ואעפי"כ כשר, אבל לרבא עיקר החידוש שצריך לקיים בחותמיו, א"כ הא אף באלם הדין שאין אמירתו כלום, שהרי אם יבא הבעל ויערער ויהי' צריך קיום לא יועיל הגדתו בכתב, וצריך דוקא קיום חותמיו, אם נתקיימו החתימות, אז לרבא אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, משו"ה כתב הרמב"ם בנשתתק, להודיע דאף באלם אין הגדתו בכתב מועיל דעדות בעינן דוקא על פי

סימן ו

הגדרת החילוק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב בשיטת הרמב"ם

דף ז' גמ'. תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י, ותניא אידך כמביא בחו"ל, א"ר ירמי' לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן, דתנן עפר חו"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית, א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור, אביי אמר הא והא ר' יהודה ולא קשיא כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת, א"ר זירא עציץ נקוב המונח על גבי יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן, אמר רבא דילמא לא הוא עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא בספינה העשוי' לברוח, אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא, אי נמי עד כאן לא אמרי רבנן אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, אבל עציץ דמפסיק אוירא לא, ע"כ

וכתב בתוס' ד"ה עציץ ז"ל, פירש בקונטרס דספינה דלעיל של חרס ואין צריכה לנקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרינן במנחות, אבל עציץ של עץ בעי נקיבה. ונראה דראיתו מסוף פרק כל הקרבנות דאמר תני חדא שבגג ושבחורבה ושבספינה ושבעציץ מביא וקורא, ותניא אידך מביא ואינו קורא, ומשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה, ספינה אספינה לא קשיא כאן בשל עץ כאן בשל חרס, ומדלא משני בספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה, מכלל דשל חרס אפילו אינה נקובה הויא כנקובה, ואתא לאשמעינן חדוש אחר בספינה שאינו בעציץ, וקשה לפירושו כו', ונראה לר"ת להיפך דשל חרס בעי נקובה, ושל עץ לא בעי נקובה שהיא מתלחלח יותר מן החרס, ואתי שפיר דסתם ספינה היא של עץ עכ"ל התוס', עכ"פ בין לרש"י בין לתוס' צריך לפרש דספינה דלא הוזכר נקובה, מיירי דוקא או של עץ או של חרס, ועציץ דבעי דוקא נקיבה, ג"כ מיירי לרש"י דוקא של עץ בעי נקובה, אבל עציץ של חרס לא בעי נקובה, ולתוס' ספינה מיירי של עץ משו"ה לא בעי נקובה, ועציץ מיירי דוקא בשל חרס, משו"ה בעי נקובה, והרמב"ם סתים לה ונקט סתם, דאם אספינה גוששת חייב במעשר, ולא הוזכר דמיירי דוקא באופן אחד, וכן בעציץ מסתם סתים לה, וכבר הקשה זאת הרדב"ז בפ"א מהלכות תרומות

עוד קשה על הרמב"ם, דהנה התוס' כתבו בד"ה דילמא, ז"ל, כן הוא האמת דעציץ כמחובר, דבפרק השולח אמרינן אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחה אסיכי, והא דקאמר הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה משמע דבעציץ לכו"ע לא הוי כמחובר, דיחויא בעלמא הוא והא דקאמר בשבת בפרק המוצא דף פ"א האי פרפיסא דמנח אארעא ואנחה אסיכי חייב משום תולש, היינו מדרבנן כדפירש התם בקונטרס עכ"ל התוס', אכן הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות שבת הלכה ד', גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתידות חייב משום תולש, והרמב"ם היכא דכתב חייב סתם הכונה חייב חטאת וקשה על דבריו. כיון דגם אם מונח על גבי סיכי יש יניקה מן הקרקע דמשום זה הוי מחובר אף אם מונח על גבי סיכי, א"כ אמאי חייב חטאת. עוד דקדק רש"י שם בשבת דף פ"א ז"ל, ול"נ דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתלוש, דאי חייב ממש היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קנוח (היינו דהא אמר ריש לקיש צרור שעלו בה עשבים מותר לקנח בו), וא"כ הא מזה ג"כ הוכחה דהכונה חייב רק מדרבנן, ואיך סתים הרמב"ם וקאמר חייב, דמשמע חייב חטאת, עוד הקשה הלח"מ שם, דהנה בגמ' אמר, אסור לפנות בשדה ניר בשבת, מאי טעמא אילימא משום דושא, אפילו בחול נמי, ואלא משום עשבים, והאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת, אלא דילמא נקט מעילאי ושדא לתתא ומחייב משום דרבה כו', והנה בגמ' אמר, ש"מ מדריש לקיש האי פרפיסא שרי לטלטולי כו', הרי חזינן דגמ' מדמי צרור שעלו בו עשבים לפרפיסא, ומשו"ה כתב המ"מ דר"ל דאמר צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו ע"כ מיירי במונח על גבי יתידות, דאי מונח אארעא הא מחייב משום תולש כמו בפרפיסא, וא"כ מאי פריך אי משום עשבים והא אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח, דילמא חיישינן שמא יגביה הצרור מן הארץ ויהי' חייב משום תולש

א) ולתרץ כל זה נראה לי, דהנה רש"י והראשונים הא ס"ל דהחילוק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב הוא