לבוש מרדכי גיטין יט

אמאי פטורין מלווי ברבית וכדומה, הא בידם לעשות תשובה ולילך אח"כ ולהעיד, ובשלמא אם בעת שראו העדות היו פסולים, אפשר דזה הוי תחלתו בפסלות אף אם ישוב לא יוכלו להעיד, אבל היכא דבעת שראה הי' כשר, אמאי פטור מקרבן שבועה, הא בידו לשוב, וצ"ל דכיון דכתיב בקרא והוא עד, א"כ חייבו רחמנא רק אם הוא עד, אבל פסול שאיננו עד, אותו לא חייבו רחמנא, אף שבידו להיות עד, עכ"פ עתה איננו עד, אכן היכא שהוא פסול מדרבנן, דמן התורה הוא עד רק רבנן הוא דפסלוהו, היינו שאמרו שלא יקבלו עדותם, כיון שבידו לשבור הפספסים ולקבל דאפילו בחנם לא עבדי, וזה הוא מחויב, א"כ מחויב קרבן שבועה משום זה שאיננו שב, ואז הי' כשר להעיד, ולא מיבעאי אם בעת הראי' הי' כשר, שבודאי מחויב קרבן שבועה, שהרי אם שב הוא כשר להעיד, אלא אף אם בעת ראי' הי' פסול נראה לי דבזה אם ישוב יהי' כשר למ"ד משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי, דהנה האי דינא דתחלתו בפסלות אף שסופו בכשרות פסול להעיד, הוא דוקא אם הפסול בגופו, אבל אם אין הפסול בגופו אלא רק בהגדתו, שאין מקבלים הגדתו, בזה לא אמרינן תחלתו בפסלות וסופו בכשרות, וכדקי"ל בפסול נגיעה דלא בעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות, משום שאין הפסול בהגוף, ה"נ היכא דמשחק בקוביא דמדאורייתא מחזי חזי, א"כ הוא עד, ואין הפסול בגופו, אלא שאין בי"ד מקבלין עדותו, בזה אף אם הוא משחק בקוביא בעת הראי' אם אחר כן ישוב יהי' כשר להעיד, א"כ משו"ה מחויב קרבן שבועה, שהרי בידו להעיד, היינו לשוב ואח"כ להעיד, ואין כאן משום תחלתו בפסולי שאין הפסול בגופו אלא בהעדאתו. לפי זה, הנה התוס' כתבו דבגט לא בעינן תחלתו בכשרות וסופו בכשרות, היינו דראה ונסתמא כשר היכא דתחלתו בכשרות וסופו בפסול ידענו, אבל היכא דהראי' הי' בפסולו למשל אם הי' רשע בשעת החתימה ואח"כ עשה תשובה לא ידענו אם כשר, אעפי"כ אלם אף שהוא פסול להעיד בכתב ידו, אבל כיון דאין זה פסול הגוף, א"כ אם הוא אלם בעת הראי' ואח"כ נפתח יהי' כשר, לפי זה שפיר כתב הרמב"ם ונשתתק, דכיון דהוא אלם אין יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, דהרי רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והכא אם בעל דבר יטעון מזויף, הא בעינן קיום מדאורייתא, אלא כיון שהוא העיד בתחלה נעשה עדותו כשנים, זהו דוקא היכא שאם היו שנים הי' זה עדות מן התורה, אבל היכא שאף שנים לא הוי עדות לא הוחזק העדות, והא דלא קתני בכלל אלו שפסולין להביא הגט. דלא חשיב אלא אלו שאם היו בפסול בשעת ראי', היינו בשעת חתימה, שוב לא יוכשרו, אבל אלם דאף אם הי' אלם כשר להביא, אם אחר כן יהי' פתוח יהי' כשר. משו"ה לא קתני, דאין פסולו בההבאה אלא בהאמירה

והא דבגמ' אמר ונתחרש, והרמב"ם מביא ונשתתק, דהנה הא ביארנו למעלה דטעמא דמועיל קן קולמסא וקן מגילתא וסומא פסול, משום דטביעות עינא דקלא מועיל לגבי איסור, אבל לא במקום דבעי עדות שם בעינן ראה ממש, ולענין בפני נחתם בעינן שיהי' להגדתו בפני נחתם דין עדות. שהרי אם הבעל יבא ויערער יהי' צריך קיום מן התורה, אבל בפני נכתב אין צריך דין עדות, רק שיוכל לומר, וכיון דטביעות עינא דקלא מועיל לגבי איסור, מועיל מה ששמע קל קולמסא וקן מגלתא, והנה יש לעיין לרבה דחשש משום שאין בני מדינת הים בקיאין לשמה קודם שלמדו. מהו הדין אם בא הבעל וערער, אם צריך עדות מדאורייתא או רק מדרבנן, כיון שרוב בקיאין, אכן נראה כיון דהרמב"ם סובר דהא דקאמר בגמ' גבי עדים מצוין לקיימו, דהפירוש בגמ', אתי בעל מערער ופסול לי', היינו שכאשר יבא הבעל ויערער לומר מזויף הוא, אז יפסול את הגט מן התורה אף שמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד משום שאין מצוי שיזייף עדים, אעפי"כ אם הבעל דבר טוען מזויף ואפשר הדבר, אז הוא פוסל את הגט מן התורה, לפי זה גם כשאזלה סוגית הגמ' אליבא דרבה דהחשש הוא משום לשמה וקאמר ג"כ בגמ' בלשון זה אתי בעל מערער ופסיל לי', הכונה שאם הבעל יטעון שלא נעשה לשמה יהי' בטל מן התורה, ויצטרך עדים שהי' לשמה, כיון שיש הרבה בני מדינת הים שאין בקיאין לשמה, לפי זה וקשה איך מועיל אליבא דרבה קן קול קולמסא וקן מגלתא, הא בעינן דין עדות שנעשה לשמה, וצריך לומר כמו שביארנו הירושלמי, דכתב בחוץ לארץ וחתמו בארץ ישראל, וכפי שביארנו הפירוש בהראב"ד נתנו הבעל לשליח בארץ ואין כאן דין המביא ולא המוליך, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אף שלרבה הא חששו רבנן שמא יחזור הדבר לקלקולו, ואז הא אם יכתוב בחו"ל יהי' צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, דהרי נחשוש שמא באמת לא כתבו הבעל לשמה, וצריך לומר אף שתקנו רבנן שכל מביא גט ממדינת הים צריך שיאמר, אעפי"כ לחשוש שמא יחזור הדבר לקלקולו ואז אפשר שיכתוב בחו"ל ויחתום בארץ, לזה לא חיישינן, דמסתמא כל כותב בחו"ל חותם בחו"ל ומביא בחו"ל, ה"נ בשמע קן קולמסא וקן מגלתא אין אנו חוששין שמא יחזור הדבר לקלקולו, ואז השליח ישמע רק קן קולמסא, דמסתמא כל שליח אחרי שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ, מסתמא יעמוד אצל הכתיבה וכשיעמוד ממילא יראה בעיניו ולא ילך להעלי' והסופר יכתוב בבית, ותקנת רבנן הי' רק שיוכל לומר בפ"נ ובפ"נ וכיון דמועיל קן קולמסא וקן מגילתא ונתקיים תקנת חכמים שאומר בפ"נ ובפ"נ אף שאין זה דין עדות לא חיישינן, כיון דעתה הא בקיאים במדינת הים בדין דלשמה, ואין החשש על גט זה, ולפי זה אם אלם הביא גט וכתב שבפניו נכתב ובפניו נחתם ונתקיים הגט בחותמיו אין חידוש כלל שהוא כשר, דהרי הגט נתקיים בחותמיו, ואמירת בפ"נ ובפ"נ הרי נתקיים תקנת חכמים שהרי כתיבה כדיבור, ולחשוש שמא יחזור הדבר לקלקולו ויבא אלם, לזה אין צריך לחשוש דמסתמא כיון שצריך לומר בבי"ד, מסתמא לא ישלחו אלם, ורק לקיים תקנת חכמים שתקנו שכל המביא גט ממ"ה צריך