לבוש מרדכי גיטין יז

המקיימים ראו שהעדים חתמו אלא כיון שניכר להם חתימת העדים מכירים המה בטביעת עין שזה חתימת העדים והוי ראי', ה"נ אם הביאו לפנינו שני שטרות שאכלו הבעלים השדות ע"י השטרות בשופי, א"כ נתברר לנו בודאי שזה חתימת העדים, א"כ עתה הננו מכירים בטביעת עין שזאת החתימה היא חתימת ידי העדים, דמה לי אם ידענו חתימת העדים מקודם, או שלמדנו עתה חתימתם משני השטרות האלו, אבל בטביעת עינא דקלא, או ע"י מדת משקלותיו בודאי דגבי עדות אין מועיל דבעינן ראה ממש אחרי דאתותבי הנך אמוראי ובין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בעינן ראי' ממש, אלא הא דבעינן ראי' ממש הוא דוקא בעדות, וכדאיתא בגמ' חולין דף צ"ה, דאמר רבא מרישא הוי אמינא סימנין עדיפא מטב"ע, השתא דשמעינא להני שמעתתא אמינא טביעת עין עדיפא כו', אמר רב יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל גברא לא קטלינן לי', ואילו אמר אית לי טביעת עין בגווי' קטלינן לי'. הרי אף דסברי שם דסימנין דאורייתא, דאי לאו הכי איך הי' סבור לומר דטב"ע גרע מסימנין, ואעפי"כ לעדות אין מועיל דבעדים בעינן דוקא ראה ממש, ולאו דוקא לענין נפשות, דהרי בתוס' שם מפרשי דאף אם יאמרו פלניא דהאי סימני' לוה ג"כ אין מוציאין ממון, א"כ לפי זה הא דבני אדם מותרים בנשותיהם בלילה הוי רק איסור דאין חוששין לעריות, ומועיל טביעת עינא דקלא, אבל היכא דבעינן עדות, שם בעינן ראי' ממש וטביעת עין, (והא דקאמר שם בגמ' כיון דשמעינהו להני שמעתא אמינא טביעת עין עדיפא, דאי לא תימא הכי האיך סומא מותר באשתו האיך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה, אלא בטביעת עין דקלא, הכא נמי בטביעת עינא, ולפי דברינו הא טביעת עינא דקלא לא הוי טביעת עין, אכן שם אמר רבא לפי שהי' סבור מעיקרא דסימנין עדיפא מטביעת עין, א"כ סימנין הוא בירור, אבל טביעת עין שאין יודע בעצמו במה הוא מכיר, שאין לו סימן, א"כ גם באיסור אין לסמוך על טביעת עין, ומכש"כ טביעת עינא דקלא אבל כיון דחזינן דסומכין על טב"ע דקלא, אף שאין להגיד במה הכיר בטביעת עין דקלא, הוי טב"ע, א"כ מה שמכיר בטביעת עין ממש הוי ראי'. אף שאין יודע במה הוא מכיר, הכרת החוש הוי היכר, וא"כ טביעת עין הוי ראי' ממש

עכ"פ לפי דברינו אם שמעו עדים ולא ראו, אף שלענין איסור מועיל טביעת עין דקלא, אבל לענין העדאת עדים אין מועיל טב"ע דקלא, א"כ מה שמועיל ששמע קול קולמסא וקן מגילתא היינו דוקא לענין בפני נכתבו שעל זה אין צריך עדים: דהרי אף מעיקרא קודם שלמדו רוב בקיאין הן וסתם ספרי דדינא מגמר גמירי, וא"כ אין צריך עדות שיעידו שהי' לשמה רק לסלק החשש, ובפרט לרבא דעיקר משום שיהי' קיום: רק משום כדי שלא ליתי לאחלופי תקנו שיאמר עם הקיום בפני נכתב, וא"כ על זה לא בעינן עדות רק שיוכל לומר בפני נכתב, וכיון דלענין איסור סמכינן על טביעת עינא דקלא. א"כ אף אם שמע קן קולמסא וקן מגלתא יוכל לומר בפני נכתב, אבל בפני נחתם דחיישינן בהאי גיטא שמא יבא הבעל ויערער לומר מזויף, ויצטרך קיום מן התורה, אלא דהעד כשמעיד נאמן כבי תרי, מטעם שהוחזק, זהו דוקא אם עדות העד אחד אילו הי' כבי תרי הי' לזה דין עדות מדאורייתא, אבל אם העדות רק באופן שאף שנים לא הי' מועיל עדותם, בודאי דגם אחד אין מועיל, א"כ אם הי' שומע קן קולמסא וקן מגילתא בחתימת העדים לא הי' מועיל, לפי זה הא בפשוט ניחא מה שסומא פסול להביא גט אף ששמע קן קולמסא וקן מגילתא, דהא זה אין מועיל אלא על בפני נכתבו אבל חתימת העדים צריך שיראה ראי' ממש, וא"כ סומא הא אין יכול להעיד על חתימת העדים, משו"ה סומא פסול להביא הגט, שהרי כשיבא הבעל ויערער לא יועיל עדותו בטביעת עינא דקלא

ב) והנה בחו"מ סימן מ"ו כתב המחבר בסעיף ל"ו ז"ל חתם כשהוא בריא ונשתתק, הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידים עלי', והקשה הש"ך דמשמע מדבריו אבל נשתתק אינו יכול לחתום שטר, ונראה טעמו עפ"ו מה שמסיק לעיל סימן כ"ח בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לבי"ד ולא ממעטינן אלא אלם שאין ראוי להגיד, אבל לשאר פוסקים דס"ל דאף מי שאינו אלם אין יכול לשלוח עדות לבי"ד עפ"י כתב, דהא דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד משום מפיהם ולא מפי כתבם, לא נקט אלם אלא לדוגמא, ואפילו הכי השטר כשר דאינו בכלל זה, א"כ קשה על המחבר והרב שסתמו כאן כדברי הטור, דהא לפי סברתם בשטר לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר, מיהו לפי מ"ש הרמב"ם והמחבר שם דטעמא דעדות שבשטר הוא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, יש לישב דבאלם לא הכשירו רבנן עכ"ד הש"ך, אכן הקצוה"ח כתב ע"ז דאלם פסול בחתימת השטר, דאלם הוא פסול הגוף, דהא כתיב אם לא יגיד, ואלם הא אינו ראוי להגיד, שהרי גבי עדות בעינן מפיהם והא דכשר עדות שבשטר, הוא משום דהוי מפי כתבו, אבל הגדה לא שייכא בשטר, ולהרמב"ן הטעם שכשר עדות שבשטר שנעשה כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, א"כ אלם הא אינו ראוי להגיד והוי פסול הגוף, משו"ה פסול לחתום שטר, עכ"ד הקצות, והנתיבות קלסי'

ובעיני הדברים תמוהים איך נימא דבשטר לא הוי הגדה, הא בפירוש איתא בכתובות דאם עדים חתמו על השטר אין יכולין לחזור בהם אף שהם שני עדים משום דכתיב אם לא יגיד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואם נימא דבשטר לא הוי הגדה, א"כ מנא לן דעדים שבשטר אין יכולין לחזור בהם כיון שהם שני עדים ע"כ דהגדה בשטר הוי ג"כ הגדה, והא דאמר בעה"מ דהוי מפי כתב המחייב, כונתו דאימתי אמרה התורה מפיהם ולא מפי כתבם היינו דהתורה פסלה