לבוש מרדכי גיטין טז

דאפשר לדידי' לאוקי בנתן הבעל לשליח בחוץ לארץ

והנה בספרנו על ב"ק בסימן מ"ב הבאנו דברי הקצוה"ח בסימן פ"א שחקר היכא דשני עדים שמעו שאחד הודה לחבירו שחייב מנה, והעדים הכירו את זה שהודה בט"ע דקלא אבל לא ראוהו, והביא לכאורה ראי' דמועיל טב"ע דקלא, שהרי משום זה מותרים בני אדם בנשותיהם בלילה, אכן הביא ראי' דבעינן דוקא שיראהו מהא דגבי מסית בעינן דוקא שהעדים יראו את המסית, וכדאיתא בסנהדרין דף מ"ז שהיו מדליקין את הנר כדי שיהיו העדים רואין אותו ושומעין את קולו, ופירש רש"י ז"ל, דאי לא מצי חזו לי' לא מצי מסהדי עליו לחיובו קטלא, ואע"ג דשמעו קלי', וכן כתב בשלטי גבורים בפרק זה בורר בשם הר' מאיר הלוי, דמהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אא"כ רואין אותו ושומעין את קולו, ומה שמועיל טב"ע דקלא דבני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, התם הוא לגבי איסור, אבל להוציא ממון בעינן שיראהו, והקשה ע"ז הנתיבות, הא אדרבה איסורא חמיר מממונא, ומה שהביא ראי' הקצוה"ח מהא דבעינן גבי מסית שיהיו רואין אותו, דחה הנתיבות: דהא גבי דיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי', משא"כ גבי דיני ממונות

והנה מה שדחה הנתיבות דדיני נפשות שאני מדיני ממונות דגבי דיני נפשות בעינן ידיעה וראי' אבל לא בדיני ממונות, כבר הוכחנו דאדרבה מגמ' שבועות בדף ל"ד מוכח דאין חילוק בזה בין דיני נפשות לדיני ממונות, שהרי פריך שם לימא לית לי' דר' אחא דאית לי' אזלינן בתר אומדנא דאי אית לי', בדיני נפשות נמי משכחת לה' כמעשה דר' שמעון בן שטח, ואם נימא דהפירוש בדברי ר' יוסי הגלילי דע"כ קרא דוהוא עד או ראה או ידע מיירי בדיני ממונות: דבדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי', ובדיני נפשות בעינן גם ראי', א"כ מאי פריך, הא אדרבה משום זה לא משכחת בדיני נפשות משום דבעינן ראי'. ע"כ דכללא הוא משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם, אלא דבדיני ממונות יש מציאות שמתחייב עפ"י ידיעה בלבד כגון שהודה, דנאמנות העד הוא של ידיעה וראי', אבל החיוב הוא על מעשה ההלואה, וא"כ גבי מעשה דשמעון בן שטח נאמנות העדים הוא על ראיתם שראו שרץ שהדם מטפטף מן הסייף וההרוג מפרפר, ואם אנחנו אזלינן בתר אומדנא מתקיים העדות ע"י ידיעה, שהרי החיוב על מעשה ההריגה, אבל מה שסומכין על העדות, בזה נפשות וממונות שווים

ומה שהקשה איך בני אדם מותרים בנשותיהם מטעם טביעות עין דקלא, הא איסור חמור מממונא, ביארנו, דהנה הר"ת הביא דכתב דימוי הוא רק דרבנן, דהא כללא דאין מקיפין, והרי אתותבו כל הנך אמוראי דהי' סברי דסומא יכול להעיד מפני שיכול לכוון מדת מצרנהא או מדת ארכו ורחבו או מדת משקלותיו, והקשה ע"ז הקצוה"ח בסימן מ"ו, הא כתם איתותבו רק משום דתחלתו בכשרות וסופו בפסולו אבל בפקח כה"ג הוי עדות, וביארנו דראית הר"ת לפי שיטתו היא ראי' ברורה, דהרי התם בב"ב קכ"ח הא מיירי היכא דראה העדות, אלא שאחר כן נסתמא, ופסלינן אותו לעדות מפני שאין יכול לראות עדות אחרת, אף שיכול לכוון. פסול הוא, מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות, רק שיכול לכוון דבודאי פסול, ומעיקרא הי' סבור דהא דכתוב ראה, לא בעינן ראי' ממש, אלא הבנת הדברים, כמו ולבי ראה הרבה, וכמו הא דאמרינן והוא ראה את ערותה, דהכונה דהפירוש שהראהו טעמו של דבר, וא"כ אם הוא מכוון ע"י מדת מצרנהו או ארכו ורחבו או מדת משקלותיו, זהו ג"כ ראי', אבל כיון דאתותבו, היכא דראה העדות בראי' ממש אלא עתה אין יכול לראות רק לכוון פסול, מכש"כ היכא דאין העדות כלל רק ע"י כיון של מדת מצרנהו וכו' דפסול, דבעינן ראי' ממש

ואפשר לדברי ר"ת שסובר דיכולין לשלוח עדות בכתב ומה דפסול אלם מפני שאין ראוי להגיד בע"פ וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב, וא"כ לפי זה אפשר לומר, דהא דכתיב ראה ומפרשינן דבעינן ראי' ממש, הוא רק דין בהאדם שראוי לראות, אבל העדות עצמה מועיל אף אם ידע עפ"י דימוי, וכן מדת משקלותיו וכדומה, אכן לא דמי, התם טעמא דר"ת משום שיש קרא דוהעד עדים, שמוכח שעדות מועיל ע"י חתימת ידם, וא"כ בע"כ צריך לומר דהא דכתיב מפיהם, הוא שיהיו ראוין לבילה, אבל הכא דכתיב קרא ראה, ואין לנו פסוק להיפך, איך נימא דהכונה ראוי לראות, הלא כתיב ראה, דהפירוש שראה העדות, ועוד מה מועיל שהוא ראוי לראות בעדות אחרת, הא בעינן שיהי' ראוי בזו העדות, ואם זו העדות לא ראה בעיניו, הרי עדות זו אינה ראוי' לבילה, היינו אינה ראוי לראי', והרי גם בשלחו עדות בכתב לבי"ד, כתב הר"י בשם ר"ת דבעינן שיהיו העדים זוכרין בשעת מעשה שיהיו ראוין להגיד בעל פה. אבל אם אין זוכרין אף שיודעים שכתב זה כתבו מקודם, אין שולחין, משום שאינן ראוין להגיד אף שראוין להגיד עדות אחרת, ה"נ מה יועיל שראוין לראות עדות אחרת, אבל עדות זו שאינם יודעים אלא ע"י דימוי אותה עדות אינה ראוי לראי'

ובחידושנו ליבמות בסוגיא דמפיהם ולא מפי כתבם ביארנו בכלל פירוש אחר בדברי ר"ת, מפני שקשה לנו להוציא דברי תורה שנאמר על פי שני עדים יקום הדבר שביארו רז"ל שיקום הדבר דוקא על הגדה בע"פ, איך נוכל להוציא מפשטם ונאמר שהכונה רק שיקום אם ראוי על פה, וביארנו דכונת הר"ת, דלאחר שתקנו רז"ל לפסוק עפ"י עדות שבכתב, תקנו לסמוך אפילו אם שלחו עדותם בכתב לבי"ד, עכ"פ בזה בודאי לפי שיטת ר"ת דקיום ע"י דימוי הוי רק כמכוון מדת משקלותיו וכדומה בודאי דהקיום הוא רק מדרבנן, דמן התורה אין זה עדות דבעינן ראי' ממש

אכן להרמב"ם דאיהו סובר שיש קיום מן התורה, היכא דבעל דבר טוען מזויף, אעפי"כ הא מועיל כתב ע"י דימוי, נראה לי, דהרמב"ם סובר דזה הוי ראי' ממש, שהרי כל הקיומים שמקיימים שטרות הרי אין העדים