לבוש מרדכי גיטין יד

אני היבם אינו נאמן, אכן לדברינו משו"ה באומר אני הוא היבם אין נאמן אף שאין מוציא מחזקה, משום דזה הוי עדות על עצמו, אף דמה שאומר אנא אחוה דמיתנא דהוי רק גילוי מילתא, וכדאיתא שם ביבמות דאפילו קרוב או אשה נאמנין כיון דמה שהעיד העד שזה אחוה דמיתנא אין מוציא מחזקה, אכן אם אחר שיחלוץ יבא אחד ויאמר שזהו אחוה דמיתנא, דאז עדותו להוציא הדבר מחזקתו, לא יהי' נאמן, וכמו דאיתא בתוס' חד מקמאי יבמות דף ל"ט, אבל מקודם החליצה דלע"ע אין העדות להוציא מחזקה, נאמן שזהו אחוה דמיתנא, וממילא אחר כן נאמן לחלוץ ולהוציא האשה מחזקת איסורא כיון שכבר הוחזק עדותו, ואעפי"כ הוא עצמו אין נאמן לומר אנא אחוה דמיתנא, שאין אדם מעיד על עצמו

והא דנאמן לומר אני קדשתי, הוא, דכמו דאמרינן האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דאין אשה מעיזה פני', ואף שהיא עד אחד נאמנת, דכיון דברור לנו שאין אשה מעיזה פני' אנן סהדי שהיא מגורשת, ה"נ אף מ"ד נאמן רק ליתן גט משום דאין אדם חוטא ולא לו, הוא ג"כ מודה דעיקר הנאמנות מפני שאין אדם מעיז פניו, שחושש שמא האב יכיר אותו שאין זה האיש שקדש בתו, והאשה תכיר שאין זה האיש שקדשה, אלא שהוא סובר דהאי העזה איננה כל כך חזקה כמו דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ורק כשהוא נותן גט אמרינן אין אדם מעיז פניו ואינו חוטא ולא לו וא"כ אנן סהדי שהוא המקדש, דאין חוטא ומעיז פניו ולא לו, אבל כשרוצה לכנוס, אמרינן בשביל תאותו הוא מעיז פניו ליכנס בהספק שמא לא יכירוהו, וחד מ"ד סובר דזה הוא כמו ודאי, שאין אדם מעיז פניו לומר אני קדשתי בפני האב שקבל הקדושין, שמא יכיר אותו אחרי שהוא המקבל קידושין, וכל זה באומר אני קדשתי, שנפגש הוא עם האיש שקבל הקדושין, דאיכא העזה ואנן סהדי משום זה שזה הוא המקדש אבל באומר אנא אחוה דמיתנא, שאף אם הוא אחוה או אין אחוה: אין להאשה לדעת מי הוא אחי בעלה, ואין כאן העזה, וא"כ צריך לסמוך על דיבורו שהוא אחוה דמיתנא אף שלדין זה מהימן אף עד אחד, אבל על עצמו שאין זה עדות כלל, אין נאמן, משו"ה אין חולצין אלא אם כן מכירין

ולפי זה מיושב דברי הירושלמי שכתב עשה שליח להוליך גט, צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים, ולא קשה מהא דאמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו, דהירושלמי קאי במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולתקנה שלא יבא הבעל ויוכל לערער ולבטל הגט או דמיירי אם אין עדים חתומים על הגט, והנה באופן כזה, אם עשה את השליח רק בפני אחד והשליח בא ונתן בפני שנים ובא הבעל וערער, או שאין עדים חתומים על הגט, לא תהי' בחזקת מגורשת, שהרי אין לנו עדים שהבעל עשאו שליח, והשליח על עצמו הא אין נאמן לומר הבעל עשאוני שליח והשני שראה שהבעל עשאו שליח הוא רק אחד, והעדים שנמסר הגט לפניהם ב הרי אינם יודעים שעשאו שליח

ואפשר דגם מאי דקאמר עוד הירושלמי, עשה שליח להוליך הגט צריך ליתנו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים, ג"כ הטעם משום זה, דאם הבעל מערער או שאין עדים חתומים על הגט, אין לנו עדים שהיא מגורשת, שהרי העד השני אי אפשר לו לומר הנני מעיד שהיא מגורשת, שהרי הוא איננו יודע שנעשה שליח, ועליו רק להעיד מה שראה שהשליח מסר הגט, והשליח אין יכול להצטרף עמו לומר מסרתי לה הגט, שהרי אין אדם מעיד על מעשה עצמו, וא"כ לא יהי' בבי"ד עדים על הגירושין, כיון שלא נוכל לצרף עדות השליח על המסירה לומר אנכי מסרתי הגט, שזה עדות על מעשה עצמו, ולהעיד שהאשה מגורשת אין יכול השני להצטרף שהרי הוא אין יודע שנעשה שליח, ומה ששמע מהעדים שעשאו שליח הבעל, אין יכול להעיד, שזה עד מפי עד

כל זה אם שליח הוא רק אחד ואין השני מצורף עמו בשעת מסירה, אבל אם עשה שנים להוליך הגט, בין שיש עדים חתומים על הגט והבעל מערער, בין שאין עדים חתומים, הרי הם בעצמם יודעים שהמה שלוחים א"כ יוכלו להביא הגט וליתן לה ולבוא אח"כ להעיד, אנחנו יודעים שהאשה הזאת מגורשת, שהרי הם בעצמם יודעים שהם שלוחים, א"כ הן הן שלוחיו הן הן עדיו, אבל אם אחד הוא השליח ואין השני מצורף עמו במסירה, אז בעי דוקא שיהיו שנים בעת שעשאו שליח, שיוכלו להעיד שהשליח נעשה שליח, ושנים מלבד השליח בעת המסירה שיוכלו להעיד בבי"ד אנחנו ראינו שפלוני מסר הגט, ובי"ד יצרפו עדים שנעשה שליח והעדים שהשליח מסר הגט ויאמרו שהיא מגורשת

ב) ולפי זה מיושב מאי דקאמר שנים שהביאו גט ממ"ה אין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ משום דמה אילו ואמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, והקשינו כיון דהטעם דאין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ הוא משום דמהימני לומר הבעל שלחני, וא"כ למה צריך לומר משום דמה אילו יאמרו בפנינו גרשה, אטו עדים צריכין לנאמנותם מגו, אכן לדברינו הפירוש כן, לומר הבעל שלחני עדות על עצמם שאין זה בגדר עדותו אין נאמנים, דאין אדם נאמן על עצמו, ונאמנותם רק משום דזה שמוסרין המה הגט להאשה בשם הבעל הא זה עדותם שהיא מגורשת. והרי זה כאילו אומרים בפנינו גרשה, דלזה שהיא מגורשת המה נאמנים אף שעתה נעשה ע"י עצמם, נאמנים כאלו נעשה הגירושין ע"י אחר בפניהם דהרי הא דאין אדם מעיד על עצמו, אין הטעם משום נגיעה, דחיישינן שמא משקרי, אלא דין הוא דאין אדם מעיד על עצמו, וא"כ אם עדותם הוא על אחר, אף על ידי מעשה עצמו נאמן שנעשה בהאחר המעשה, א"כ נאמנים שהיא מגורשת

ולפי זה לא קשה מה שהקשו האחרונים למה תקנו רבנן שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ, הי' להם לתקן שיאמר השליח הבעל שלחני, אכן לפי דברינו עיקר הטעם דתקנו הוא כדי שאם יבא הבעל ויערער יהי' לזה דין הוחזק, היינו שיהי' עדות האחד כשנים, א"כ זה דוקא אם שנים היו נאמנים על זה, אבל אם שנים ג"כ לא היו