לבוש מרדכי גיטין יג

הוא ספר כריתות, א"כ יש לו נאמנות כבי תרי

ולפי זה לא קשה כלל כיון שהרמב"ם סובר דהיכא דהבעל טוען מזויף בעי קיום מן התורה, מאי מועיל בפ"נ ובפ"נ על זה, שהבעל יבא ויערער, אכן לדברינו כיון שנתקבל העדות של השליח שהגט הוא כהלכתו קודם שנתגרשה וקודם שבא הבעל וערער, שאז קבלנו עדותו כבי תרי, שאז לא הוציא דבר מחזקתו, אף אם יבא אח"כ ויערער לא יהי' נאמן כיון שכבר הוחזק נאמנות העדות כבי תרי, שיש לזה דין עד אחד נאמן באיסורין ולעדות איסורין אף אשה וקרוב נאמנים, שהדינים לא יומתו אבות על בנים, דמזה ילפינן לפסול קרובים וקרא דועמדו שני אנשים דילפינן לפסול אשה, זהו רק לחייב, אבל לאיסורין קרוב ואשה נאמנים

ג) ולפי זה הא דפריך בגמ' בפשיטות אשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה לה, בין להרמב"ם בין להראב"ד, הכי פריך, מאי מועיל שהאשה תאמר בפ"נ ובפ"נ, בשלמא שליח הולכה מועיל עדותו, שהרי עדותו הוא קודם הגירושין, ואין עדותו להוציא דבר מחזקתו, אבל האשה שכבר נתגרשה, א"כ עדותה מה שאומרת בפ"נ ובפ"נ שהי' הגירושין כדין, וא"כ הוי עדות להוציא מחזקה, והא להוציא אשה מחזקת אשת איש בעי דוקא שני עדים, וא"כ בודאי דאין אמירתה בפ"נ ובפ"נ לאחר גירושין מועיל כלום, ואיך יהי' דין האשה שהביאה גיטה ונתגרשה, הרמב"ם ס"ל דכיון דעיקר מה שתקנו רבנן בפ"נ ובפ"נ הוא כדי שלא יבוא הבעל ויערער, והנה לפי זה כל זמן דלא אתי בעל ומערער אמאי אסורה, אלא דתקנו רבנן שתהא אסורה להנשא כדי שאם ירצה לשלוח שליח הולכה יראה שהשליח יעמוד בעת הכתיבה והחתימה כדי דלא ליתי לקלקולא, אבל באשה שהיא קבלה גט מבעלה, הא אי אפשר לתקן, משו"ה היכא דאי אפשר לתקן אמרינן השתא בעל לא מערער אנן ניקום ונערער, אבל הראב"ד סבירא לי' דמפני שלא יבא הבעל ויקלקל, תקנו שלא תנשא אשה בגט ממדינת הים. שיהי' תקנה שלא יוכל בעל לערער, ולפי זה בשליח קבלה שהביא גט, זה ודאי שאין אמירתו בפ"נ ובפ"נ מועיל, שהרי כבר נתגרשה בקבלתו, וא"כ עדותו שכבר היא מגורשת, בזה הא אין אחד נאמן, ומה יהי' דינו, להרמב"ם, מותרת להנשא עד שיבא בעל ויערער ואז תצטרך קיום מן התורה, ולהראב"ד אסורה להנשא כיון שאין אמירתו מועיל אחרי שכבר היא מגורשת אין עדותו מועיל שאם יבא בעל ויערער יהי' צריך קיום מן התורה

והיכא שנתן לה ולא אמר בפ"נ אף שדין הוא שנוטלו ונותנו לה ואומר בפ"נ, התם אם יבוא הבעל ויערער תצטרך קיום מן התורה, שהרי מה שאומר עתה הוא לאחר הגירושין, וכיון דהוי מילתא דלא שכיחי, שמי שראה הכוה"ח לא יאמר בפ"נ, משו"ה התירו רבנן כל זמן שלא בא הבעל וערער. ורק כדי לקיים תקנתא דרבנן, תקנו שיאמר עתה בפ"נ

סימן ד

ישוב עפ"י הנ"ל למה שלא תקנו שיהי' השליח נאמן לומר הבעל שלחני ושוב לא יהי' הבעל נאמן לערער

ועפ"י דברינו יש לישב קושית האחרונים שהקשו כיון שכתב ריב"א דמשו"ה שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שהם נאמנים לומר שהבעל שלחם, ואין הבעל יכול לערער, דאין חשוד להכשילה, וא"כ למה תקנו שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ, הא צריך השליח גם לומר שהבעל עשאו לשליח, וא"כ למה הצריכו שיאמר בפ"נ ובפ"נ, הי' להם לרבנן לתקון שיהי' השליח נאמן לומר הבעל שלחני, ושוב לא יהי' הבעל נאמן לערער

א) ונראה לי, דהנה בספרנו על ב"ק בסימן כ"ח כתבנו לבאר דברי הגמ' דאמר, שנים שהביאו גט אין צריכין לומר בפ"נ משום דמה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, ולכאורה כיון דהריב"א מפרש דנאמנותם מטעם שאומרים הבעל שלחם, א"כ למה צריכים לטעם מה אילו יאמרו בפנינו גרשה, אטו עדים צריכין מגו, הי' לומר שנים שהביאו גט ממ"ה נאמנים שהבעל שלחם, ולמה צריכין אנו לטעמים על נאמנותם, וביארנו, דהנה הרא"ש הביא ירושלמי בהשולח, דאם עשה שליח להוליך הגט צריך להחזיק את השליח בפני עדים, ואין השליח עולה משום שנים, והקשו הא אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וביארנו, דהנה הרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות טוען ונטען, דאם טען המערער שבא ומצא שהשוכרים לא דרו ביום ובלילה, אין עדות השוכרים מועיל להעיד שדרו ביום ובלילה, משום שזה הדבר הוא עדות שתלוי בהם, שצריכים להעיד אנחנו דרנו ביום ובלילה, וגדר עדות הוא רק על פלוני, אבל על עצמו אין נכנס בכלל עדות, וכעין זה כתב הראב"ד בפי"ב מעדות, דיש מפרשים הא דאמר בגמ' אדם קרוב אצל עצמו אמרינן ואצל ממונו לא אמרינן, הפירוש, דאם אמר פלוני רבעני לרצוני אמרינן פלגינן דיבורא, ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דעל עצמו איננו כלל בגדר עדות, אבל אצל ממונו נכנס בגדר עדות וכיון שהוא פסולו לזה אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה

ולפי זה אפשר לומר לדעת הרמב"ם דלא כדעת הר"ן, דמשו"ה קאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתי' דנאמן, שכתב הר"ן הטעם משום דאינו מוציא מחזקתו ולא הוי דבר שבערוה, אכן לדברי הרמב"ם אף אם לא הוי דבר שבערוה אין נאמן, דהא הוי עדות על עצמו שהיא מקודשת לו, ואין אדם מעיד על עצמו אף אם אין נוגע

ובזה יש לבאר ולתרץ קושית הנמוקי יוסף שהקשה ביבמות על הא דאיתא אין חולצין אלא אם כן מכירין והקשה אמאי באומר אני קדשתי נאמן, ובאומר