לבוש מרדכי גיטין יא

ולפיכך חוששין שמא ימלך ויערער, אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש, וכיון שכן אין לחשוש שמא יבא ויערער, הרי האשה מותרת להנשא כו' עכ"ל הר"ן

והנה הרמב"ם ג"כ כתב בפי"ג מגירושין, שהאשה שהביאה גט שנתגרשה מותרת להנשא וא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא עדים על קיום, אכן הראב"ד ס"ל דאשה צריכה לקיים הגט בחותמיו ואינה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולדידי' פריך בגמ' אשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה, וא"כ איך מועיל אמירתה, והקשה הלח"מ בפ"ז מהלכות גירושין, אמאי אינה נאמנת, אם הטעם משום דנוגעת בעדות, א"כ אף אם היא שליח להולכה לא תהא נאמנת, ותירץ דהיכא דהיא שליח להולכה משום שלא תחלוק בשליחות האמינוה רבנן אף שהיא נוגעת בדבר, אבל היכא שכבר נתגרשה לא האמינוה כיון שהיא נוגעת בדבר

, אכן בין לפירוש הראב"ד דהקושי' מכי מטא גיטא לידה אגרשא וא"כ שאיננה שליח ולא שייך שלא תחלוק אמאי האמינוה, וכן להרמב"ם דמפרש כיון דכבר נתגרשה, וכפירוש הר"ן, דכיון דגמר ומגרש ממילא אין חששא שמא יבוא ויערער, קשה מנא להגמ' למיפרך כך בפשיטות, והרי אדרבה אפילו בעל שהביא גיטו ובודאי מיירי דנותנו לשם גירושין, ואעפי"כ פריך ניחוש דילמא אתי ומערער, והרי לדברי הר"ן היכא שהוא גומר ומגרש לא אתי ומערער, ובגמ' משני רק, השתא מנקט נקט לי' בידי', ודוחק לומר דזה כונת הגמ', מנקט נקט בעת בגירושין דפשטות הגמ' משמע דהטעם משום שהוא הביאו ממדינת הים וכן להראב"ד קשה, מנא להגמ' דלא האמינו לאשה אף שהיא נוגעת בדבר, אחרי דחזינן דגם אם היא בעצמה שליח הולכה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומנא להגמ' להקשות בתורת ודאי, וגם קשה הלשון, מאי קאמר מכי מטא גיטא לידה אגרשה, כיון דעיקר הקושי' כיון שהיא נוגעת בדבר לא הי' לן להאמינה, הי' לו להקשות זאת, ובתחילה הא לא ידע עדנה הטעם שלא תחלוק בשליחות

א) לכן נראה לי דבין הרמב"ם ובין הראב"ד מפרשים הפירוש בדברי הגמ' כן, דהנה הרמב"ם הא כתב בפ"ז מהלכות גירושין, דאם בא הבעל וערער ולא נתקיים הגט אז הגט בטל מן התורה, דהרמב"ם ס"ל דהא דקיי"ל דקיום הוא רק מדרבנן דמדאורייתא עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד. זה דוקא אם אין הבעלים טוענין מזויף, אבל אם בע"ד טוען מזויף, בעי קיום מן התורה, ולפי זה הקשה הלח"מ איך יועיל נאמנות השליח שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, הא הוי עד אחד ואיך יועיל בדין זה דבעי קיום מן התורה

והנראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפט"ז מהלכות סנהדרין, דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר לו עד אחד חלב כליות בוא זה גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד, והקשה הפנ"י מזה, על האי דינא דאב שאמר על בתו מקדושת היא לזה, אם זינתה אינה נסקלת, היינו כמ"ד כי הימנא רחמנא לאיסורא ולא לקטלא, והא לדברי הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק ותירץ הש"ש דהא דאמר הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, היינו מטעמא דמלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות, והאי דינא דמלקין וסוקלין על החזקות הוא דוקא בהוחזק שלשים יום, כמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה ה"ג, והא דכתב הרמב"ם האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, הוא דוקא בהוחזק שלשים יום, והא דאמר הרמב"ם דאם אמר האב בתי זו מקודשת לפלוני וזינתה דאין סוקלין, מיירי בלא הוחזק עודנה שלשים יום

וכבר הקשינו על דברי הש"ש בספרנו על ב"ק סימן כ"ח, דאיך מדמי האי דינא דאמר הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק כגון אמר עד אחד שחלב כליות הוא זה ואכל אחד אח"כ דלוקה, לדין דאיש ואשה שהוחזקו שלשים יום לאיש ואשה, דהתם שייך שפיר לומר דדוקא בשלשים יום הוי החזקה, דמה החזקה, מה שמחזיקין עצמם לאיש ואשה, וזה נעשה הוחזק ע"י ששלשים יום הם דרים יחד ומחזיקים עצמם לאיש ואשה: וכן באם ובנה דמוסיף כל יום בירור שכן הוא שזה האיש וזאת אשתו, וזו האם וזה בנה, וקודם שלשים יום חסר לנו בירור, דבעינן דוקא שיהי' בירור שכל שלשים יום הם מחזיקים עצמם, אבל בעד שהעיד לפנינו שזה חלב כליות והלך לו, איך אפשר שקודם שלשים יום אינו נאמן ואחר שלשים יום להגדתו נעשה לנו נאמן, מה הוסיפו לנו אלו השלשים יום, איזה בירור נתוסף לנו אם מה שלא הוכחש, הלא אין זה בירור, דאם העד הוא שנטל החתיכה הזאת והוא אמר לנו שזה לקח מן הכליות איזה בירורים יוכלו להיות, ולא דמי להאי דינא דסוקלין על החזקות, דכל השלשים יום הוסיפו בירור

וע"כ אמרנו לתרץ קושית הפנ"י, דטעם הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק, הוא מטעם דאמרינן לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל לשאר מילי קם, וכיון דקי"ל דעד אחד נאמן באיסורין, א"כ אמרינן לכל עון ולכל חטאת הוא דלא קם, אבל לאיסורין קם, וכיון דאמרה תורה דקם, א"כ הוא נאמן לגבי איסורין כשנים, וא"כ כבר יש לנו שני עדים שזה חלב, שהעד כיון שהוא קם יש לו נאמנות כשנים. נמצא דאם אחד אכל אחר כן את החתיכה, אכל דבר שהוחזק עפ"י העד שהי' לו דין כשנים שזה חלב, אבל אב שאמר על בתו שהיא מקודשת, אין לו נאמנות מדין דלא יקום אבל לזה קם, שהרי עדותו הוא על דבר שבערוה שהיא מקודשת, וא"כ ע"ז נאמר לא יקום, וכן כיון שהוא מפסידה בעדותו הרי על זה נאמר לא יקום לכל עון ולכל חטאת, דיליף בספרא דאף ממון בכלל כל מה שהוא מפסיד וא"כ לא נוכל לומר לא יקום עד אחד כו' אבל לומר שבתי מקודשת קם, שהרי לומר מקודשת הוא בכלל הנך דלא יקום, וא"כ