לבוש מרדכי גיטין י

שכתבנו בספרנו על ב"ק סימן ל"ה, וא"כ מה שזוכה האב בכסף הקדושין לא קשה, שהרי לזכות דבר מה, זכין לאדם אף שלא בפניו, אלא דעיקר הקושיא הא בעינן שליחות להתקדש דתתקדש בתו, וא"כ הקטנה היא שליח של אבי' להתקדש, וע"ז הא הוי שליח שלא מדעתו ובעינן מה אתם לדעתכם, אכן לפי מה שכתב הר"ן בנדרים דף ל' ז"ל, וניחא. דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש והיינו שהיא מקדשת עצמה), אלא כיון שאמרה התורה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל, ומשו"ה אמרינן בפ"ק דקדושין דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' ממש, אלא כיון שהיא מסכמת לקדושי האיש הוא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ד הר"ן, לפי זה דהאשה אין עושה כלל בענין הקדושין, אלא דין הוא אם האשה מבטלת דעתה אצל הבעל אז יוכל לקדשה, א"כ לא קשה קושית האבני מילואים איך חיישינן שמא נתרצה האב, הא הוי שליחות שלא מדעת, אכן לפי זה, אימתי אמרינן דבעינן שליחות מדעת, דוקא אם הוא צריך לעשות מעשה, והשליח נעשה שליח על מעשה, אבל דבר שבעינן רק רצון, כללא הוא כל שזכות הוא הוי כאילו רצונו לזה, ולזכות כסף הקדושין הא זה יכולה הקטנה לזכות בעדו שלא מדעתו, כיון שהיא כחצר אבי' לדברים שיש לו זכות בבתו, ולכסף קדושי' הא יש לו זכות בבתו

ולפי זה לא קשה מה שהקשינו מאי מדמי דין דמכירה אחר ועוד לדין דמכירה אחר אישות, הא התם עשה האב הקדושין, אבל יעוד התורה נתנה את הכסף לקדושין, אכן לפי הנ"ל כל קדושין אין עושה האב פעולה בקדושין, רק הוא מבטל רצונו, ואז יכול הבעל לקדשה, וא"כ במוכר בתו לשפחות הרי זה ברור לו שאם ירצה האדון ליעדה יוכל ליעדה, וא"כ כמו בכל קדושין אף שאין הוא פועל בהקדושין אמרה התורה כיון דבטל דעתו ע"י מעשה שקבל הכסף או השטר או שמסר אותה לביאה, אין מוכרה אחר כן, ה"נ ביעוד, הא נתרצה בשעה שמכר לשפחות וידע שהתורה זכתה אותה לאדון שאם ירצה ליעדה יוכל ליעדה, א"כ אין מוכר אותה אחרי קדושי יעוד

והנה אם נימא כן, בודאי דגבי שליחות קבלה של קדושין אין צריך עדים, שהרי על השליחות לזכות הכסף או השטר בודאי דאין צריך עדים, שהרי זכית הכסף או השטר הוא ככל השליחות שאין צריך עדים, ועל רצון לא נעשה השליח שיהי' רצונו כרצון האשה, אלא האשה מבטלת רצונה לגבי מי שהשליח ירצה, ואין צריך על זה דיני שליחות

. ולפי זה לא קשה מה שהרמב"ם כתב שאף שאין מוכר לשפחות אחר אישות מוכרה לשפחות אחר יעוד, דהנה רבינא פסק דלא חיישינן להא דרב ושמואל דחיישי שמא נתרצה האב ולא עוד דס"ל להרי"ף והרמב"ם דאף אם נתרצה האב אין חוששין לקדושין, והטעם משום דבשעת מעשה הא לא ידע, וע"כ דרבינא לא סבר להא דרב ושמואל, דאינהו סבירא דאין האשה או אבי' פועלים בקדושין, אלא דדין התורה דגם רצון האשה פועל בחלות הקדושין, וא"כ בעי שליחות על הרצון, וא"כ מה מועיל שעתה נתרצה האב, אבל בשעת מעשה הא לא ידע, ובשליחות בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, לפי זה לסברת רבינא דהוא בתרא וקי"ל כותי' אין ראי' כלל מהא דאמרה התורה בבגדו בה כיון שפירש טליתו, היינו כיון שקדשה אבי', שוב אין מוכרה, דהתם הא האב הי' המסייע, היינו שרצונו פעל בהלות הקדושין והוא בגד בה, אבל ועוד הא הוא מכר לשפחות, והתורה נתנה להאדון זכות ליעדה, בכה"ג אדם מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד, וכל הסוגיא שם בדף מ"ד אזלה אליבא דרב ושמואל דאין האשה או האב מסייעים בחלות הקדושין, וכן הסוגיא בדף י"ט ג"כ הוא לפי זה, אבל לפי מסקנת רבינא אין לזה דמיון כלל

ולפי זה לא קשה כלל על הרמב"ם דסובר דשליחות קבלה בקדושין צריך עדים, דהא הכא מוכח דאף שליחות קבלה אין צריך עדים, דהכא הסוגיא דאין האשה מסייעת בעצם הקדושין, והיא רק מבטלת דעתה, וא"כ השליחות, העיקר על זכות הכסף או השטר, שזה שליחות כמו בעלמא, אבל למסקנא דרבינא שהאשה ע"י רצונה פועלת בקדושין מלבד זכית הכסף, וא"כ בעי שליחות שיהא רצון השליח כמו רצון האשה להצטרף לחלות הקדושין, וזהו שליחות כמו קבלת הגט, שזהו דין רק בדבר שבערוה, דבכל התורה השליחות לפעולת המעשה, וכיון דשליחות קבלה בקדושין הוא ג"כ דין חדש בערוה, משו"ה פסק הרמב"ם דגם שליחות קבלה בקדושין בעינן עדים לקיום הדבר

סימן ג'

בדין שליח לקבלה ואשה עצמה המביאה גיטה, אם אין צריכין להגיד בפ"נ ובפנ"ח, או שאין נאמנין

דף ב'. כתב רש"י ז"ל, ושליח זה עשאו הבעל שליח להולכה, וכתב ע"ז הר"ן ז"ל, וכתב רש"י ז"ל במשנתינו, דשליח זה השנוי במשנה הבעל עשאו שליח להולכה, ונ"ל שכתב כן משום דאי הוי שליח לקבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והיינו נמי דפרכינן בפרק המביא תניין דף כ"ד עלה דמתניתין דתנן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואשה מכי מטא גיטא לידה אגרשה לה, דאלמא דכל שנתגרשה כבר אינה צריכה קיום הגט, וטעמא דמילתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער, אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה, לפי שבשעה שיוצא הגט מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין