לבוש מרדכי בבא מציעא צט

ועוד קשה דלפי זה כיון שכתב הרמב"ם הסימנין מובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה והמדה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנין מובהקים הם הרי דמדה חשב הרמב"ם בין אלו דהם דאורייתא, א"כ הא דמיבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן הוא בסימנין אחרים שלא במדה ובמשקל דהרי לדברי הכ"מ הנך מובהקין ביותר שסומכין עליהן בכל מקום מן התורה ובכל מקום כתב הכ"מ הוא אפילו בא"א והא דמיבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן הוא במובהקין קצת א"כ במדה ובמשקל לא איבעא לן אי דאורייתא דבהנך ודאי דאורייתא מפני שהם מובהקין ביותר א"כ מאי בעי למפשט בב"מ דף כ"ו מהא דאף השמלה מיוחדת שיש לה סימנין שסימנין דאורייתא דילמא מיירי בסימנין דמדה היינו מדת רחבה ומדת ארכה ומדה הא מדאורייתא הוא לכולי עלמא, א"כ מוכח דהאבעיא הוא בהנך סימנין במדה ומשקל ומקום אי הוי דאורייתא אי דרבנן, וע"כ מוכח דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא אף בהנך סימנין שמובהקין קצת וכתב שסומכין עליהן בכל מקום והדרא קושיא לדוכתא איך כתב הרמב"ם שאין משיאין אשה בסימנין מובהקים הא כתב שסומכין עליהן בכל מקום דבר תורה ואף אם נפרש בסימנין מובהקין קצת כמו מדה הא הוא פסק דסימנין מובהקין קצת ג"כ דאורייתא, אכן מצאתי שהכסף משנה בפי"ג מפרש דהא דקאמר הרמב"ם והמדה והמשקל והמנין או מקום האבידה סימן מובהק הוא לא קאי על מה שכתב דהסימנין המובהקים סומכים עליהם דין תורה רק הוא דין בפני עצמו, וכונתו דהנך היינו מדה ומשקל ומנין נמי מובהקין הן וסומכין עליהן מדרבנן וגם דברי הכ"מ בפי"ג מגירושין ג"כ יש לפרש כן, אכן לפי זה תקשה ביותר דלפי זה במדה לא סמכינן באיסור אשת איש דמדה הוי רק מסימנין מובהקין קצת דמספקא לן אי הוי דאורייתא, ופסק הרמב"ם דהוי דרבנן א"כ תקשה איך כתב הרמב"ם בפי"ח מהלכות גזילה, שאם אמרה אורך מדת החוט נותנים לה הגט והרי מדה לא הוי אלא מדרבנן ואיך סומכין עליו באיסור א"א, הרי דאף בהנך דמנה הרמב"ם סומכין באיסור והדרא קושיא איך כתב דאין סומכין על סימנין מובהקין להשיא אשה על ידי זה

לכן נראה לי דהנה בב"מ דף כ' איתא ההוא גיטא דאישתכח בי דינא דרב הונא דהוה כתב בי' בשווירי מתא דעל רכיס נהרא אמר רב הונא חיישינן לשני שווירי אמר לי' רב חסדא לרבה פוק עיין דלאורתא בעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח דתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר, א"ל רב עמרם לרבה הכי פשיט מר איסורי מממונא א"ל תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן כו' הרי דכפי הנראה דחי לי' רבה לרב עמרם דאין חילוק בין איסור לממון והוכיח זה משטרי חליצה והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ט' ז"ל המביא גט ואבד ממנו ומצאו אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפילו מצאו לאחר זמן מרובה הרי זה בחזקת שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא ותתגרש בו, אבד במקום שהשיירות מצויות אם נמצא מיד ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברים, או שמצאו בכלי שהניחו ויש לו טביעת עין בארכו וברחבו של גט שהי' כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו, הוחזק באותו המקום איש אחד ששמו כשמו שבגט חוששים שמא גט זה הנמצא של אותו האחר הוא, הואיל ועבר אדם שם, ואף על פי שלא שהה, ואם נתגרשה בו הרי זה ספק מגורשת. אבל אם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו, אעפ"י שהוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין. עכ"ל הרמב"ם. והשיג עליו הראב"ד, ז"ל בלבול אני רואה בכאן. למעלה אמר שאם לא שהה אדם שם זהו מיד וכאן הוא אומר שאם עבר אעפ"י שלא שהה חוששים, ואם יאמר מפני שהוחזקו שני יוסף בן שמעון, לא מצינו בגמרא הפרש כשמצאו לאלתר בין שיירות לאין מצויות, ובין הוחזקו ללא הוחזקו, עכ"ד הראב"ד ועיין במ"מ שדחק מאד

ולענ"ד נראה דברי הרמב"ם לישב בפשטות. דהנה אמרינן דאם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו ולכאורה מאי מועיל שעתה מעת שאבד הגט לא עבר אדם שם, הא לא ראה מקודם ומקודם עברו אנשים שם, וא"כ דילמא הגט הוא מקודם, וע"כ צריך לומר, דנהי דהגט הזה הי' מקודם, אבל איה הגט זה שנאבד, וכיון שיודע הוא שאבד באותו מקום, וכיון דאין כאן גט אחר א"כ מוכח דהגט הוא זה שנאבד, אבל אם עבר אדם, הא יכול להיות שבדרך הילוכו לקחו וכיון דהוחזקו הוא ספק גמור שמא נפל מאותו האיש, וכיון שעבר אדם שם הא יכול להיות שהוא לקחו, והנה כל זה דאף במקום שאין השיירות מצויות, רק כיון שיכול להיות שלקחו חיישינן, היינו דוקא היכא שהוחזקו, דאז לא בעינן כלל שיירות מצויות דאילו הי' בעינן, א"כ הא לא הי' החששא רק אם הוא דבר מצוי וכיון שראינו שלא שהה אדם מן העוברים שם א"כ אין זה מצוי שיקח זה האיש בדרך הילוכו, דרק בהוחזקו לא בעינן שיירות מצויות וחוששין אף לאין מצוית, אבל בלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, הא התם לא חיישינן אלא במקום שהשיירות מצויות, וא"כ לא חוששין אלא לדבר המצוי וא"כ היכא דלא שהה אדם שם אף שעבר, אף שהשיירות מצויות אבל זה הא אין מצוי שיגביהו תיכף בהילוכו אף שלא שהה דהרי חזינן דחד מ"ד בגמ' ס"ל דאם לא שהה אף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון לא חיישינן דהוי לאלתר ואף דהא אנן פסקינן דאף באין השיירות מצויות ג"כ חיישינן היכא דהוחזקו, היינו משום דאף דאין מצוי אבל אטו משום דאין מצוי אבל הלא לא דבר רחוק הוא שילך אותו האיש בפה אבל לדבר רחוק כזה שאם אחד עמד וראה איש עובר ולא שהה שם רק עבר כדרכו וזה ראהו וזה שהגביה בהילוכו לא ראה סובר דזה דבר רחוק לזה לא חיישינן משום הכי סוברים הנך יש אומרים בגיטין דף כ"ז דאם לא שהה אדם שם הוי לאלתר ונקט סתמא אף היכא דהוחזקו, דשם לפי ההלכה אף באין שיירות מצויות חיישינן ס"ל דהיכא דלא שהה אף שעבר אדם שם לא חיישינן לדבר רחוק וע"כ צ"ל כן דמאן דס"ל דאם לא שהה אף שעבר זה גרע מאין שיירות מצויות ומאן דס"ל דלא עבר אדם שם ס"ל דאף לדבר רחוק כזה שהגביה דרך הילוכו וזה שעמד וראה שלא שהה אמרינן דזה שהעובר הגביה הגט לא ראה. אף שראה שלא שהה העובר שם דזה אין לומר דמחלוקותם אי זה הוי מצוי שיגביה העובר דרך דזה סבר דהוי מצוי וזה סבר דאינו מצוי דא"כ מאי מספקא לן אי אין השיירות מצויות אי חיישינן. ולמה להגמרא להביא חידוש דרבה ורב זירא אי אין שיירות מצויות לא חיישינן. הא זה מוכח מבריתא גופא דיש חילוק בין שיירות מצויות ואין מצויות ע"כ דאם נאמר דאף אם אין שיירות מצויות ג"כ חיישינן אעפי"כ ס"ל להאי מ"ד שלא שהה אדם שם דאף אם עבר אדם כיון שעמד אדם וראה שלא שהה או שלא הי' שהות לשהות, זה דבר רחוק שיגביה דרך הילוכו:

ואף דחיישינן אף שאין שיירות מצויות היינו דחיישינן אף לדבר שאין מצוי:

אבל לדבר רחוק לא חיישינן ומאן דס"ל אף אם עבר חיישינן ס"ל דחיישינן אף לדבר רחוק וא"כ אחרי דפסק הרמב"ם להלכה, דאף באין שיירות מצויות היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון אף אם רק עבר אדם שם חיישינן דחיישין אף לדבר רחוק א"כ כל זה היכא דהוחזקו אבל היכא דלא הוחזקו הא לא חיישינן אלא אם שיירות מצויות הרי דלא חיישינן אלא לדבר מצוי אבל לדבר שאינו מצוי לא חיישינן מכל שכן לדבר שהוא רחוק וגרע מאינו מצוי דלא חיישינן. א"כ שפיר פסק הרמב"ם דהיכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דוקא שהה אדם