לבוש מרדכי בבא מציעא ק

שם חיישינן אבל אעבר אדם לא חיישינן: ואין הטעם משום דס"ל דעבר זהו לאלתר. אלא כיון דהוא רק עבר, א"כ הא לא הוי שיירות מצויות. ואדרבה עוד הוא יותר רחוק מאינו מצוי שיירות והיכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון הא לא חיישינן אלא היכא שהשיירות מצויות. וכמדומה לי שפשוט הוא סברת הרמב"ם וכן כתב הרי"ף ז"ל אבל עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל כו' הרי דדוקא בהוחזקו: אבל בלא הוחזקו. הא לא הוי שיירות מצויות היכא דזה האיש רק עבר ולא שהה

הרי חזינן דהרמב"ם פסק דהיכא דשיירות מצויות אף בלא הוחזקו יוסף בן שמעון חיישינן לשני שווירי'. ולשני יוסף בן שמעון וא"כ איך פסק הרמב"ם מתניתין דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר הי' לי' לפרש דדוקא אם מצא שלא בב"ד אבל אם מצא במקום שהשיירות מצויות לא יחזיר דחיישינן לשני שווירי ולשני יוסף בן שמעון, כיון שהשיירות מצויות, וזה אין לחלק בין ממון לאיסור שהרי כבר פריך רבה דהא במתניתין תני גם שטרי חליצה ומיאונין. וא"כ אם נימא דמתניתין איירי אף במקום שהשיירות מצויות א"כ גם בגט הי' לן לפסוק כן. ומדלא פסקינן הכי ע"כ דמתניתין איירי דוקא. דאשתכח אבראי במקום שאין השיירות מצויות, וע"כ הרמב"ם כשהביא האי דינא הי' לו לבאר דדוקא דאשכח במקום שאין שיירות מצויות והרמב"ם מנה לשטרי חליצה ומיאונין בהדי הנך דמחזירין. וא"כ לכאורה אין לחלק בין ממון לאיסור, וכן קשה על הטור שו"ע בסימן ס"ה שהביא ג"כ להאי מתניתין דשטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ולא העירו כלום דזה דוקא באין שיירות מצויות והרי (באבן העזר סי' קל"ב סעיף ד') פסקו דהיכא דהשיירות מצויות אף שלא הוחזקו בעינן דוקא לאלתר ולכל הפחות שלא שהה אדם. ואם יש שהות ששהה אדם חיישינן: לשני יוסף בן שמעון אף שלא הוחזקו: א"כ הי' להטשו"ע לבאר גם במצא שטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד, ופליאה היא איך העלימו נושאי כלי הרמב"ם והטשו"ע עיניהם מזה

לכן נראה לי לבאר דהנה בספרינו לבוש מרדכי על ב"ק סי' מ"ב הבאנו דברי הקצות החושן שחקר באחד שהודה לחבירו שחייב לי' מנה. והעדים לא ראו את המודה רק הכירוהו בטביעת עינא דקלא, אי מהני או לא והביא ראי' לכאורה דמהני, מהא דבני אדם מותרין בנשותיהם בלילה בט"ע דקלא. אך הקצות החושן מביא ראי' דלא מהני ט"ע דקלא דהנה השלטי גבורים פרק זה בורר כותב וז"ל בשם הרר"מ הלוי שכתב בפרק א"מ גבי מסית שמדליקין לי' את הנר בבית הפנימי ומושיבין עדים בבית החיצון כדי שיהיו שומעין את קולו ורואין אותו מהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אא"כ ראו אותו ושומעין קולו ע"ש הרי דבעינן דוקא שיראו אותו ולא מהני שישמעו קולו. וכתב על זה הנתיבות ז"ל בספר קצות החושן כתב דט"ע דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון. וצריכין העדים שיראו דוקא בראית העין ולא בשמיעת קולו וליתא דהא לענין סימנין אמרינן בב"מ כ' דחמירא איסורא מממונא כדאמר התם מי קמדמית איסורא לממונא דאף דממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני א"כ בטביעת עינא דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין ובגיטין כש"כ דמהני לענין ממון. והא דלא מהני בטביעת עינא דקלא בדיני נפשות היינו משום דבדיני נפשות בעינן ראי' וידיעה משא"כ בדיני ממונות דמתקיים ידיעה שלא בראי' כמבואר בסימן צ' ע"ש עכ"ל הנתיבות

אך באמת מוכח דאף בממון בעינן ראי' דוקא שהרי אמרינן בב"ב דסומא פסול אף שיכול לכוין מדת גמיו: ומדת משקלותיו הרי דס"ל דבעינן ראה ממשל ואין מועיל מה שמרגיש באופן אחר את העדות והתם מיירי באופן שהעדות ראה אלא שאחר כן נסתמא הרי דאף שראה העדות ממש אעפי"כ כיון דעתה אין ראוי לראות בעינים: אף שראוי להכיר ע"י הרגשים אחרים. לא יוכל להעיד. מכל שכן היכא דלא ראה כלל העדות ובזה מיושב קושית הקצות על ר"ת שכתב דקיום בשטרות ע"י דימוי הוא רק דרבנן. אבל מן התורה אין מועיל מדאמרינן הי' יודע לו בעדות קרקע ונסתמא כו' אפילו כיון במדת מצרנהא ובמדת גמיו בגלימא ומשקל בנסכא לא מהימנא דכולהו אמוראי איתותבו אלמא דעיקר העדות בט"ע ולא לדמויא מילתא למילתא. והקשה הקצות בסי' מ"ו מה הביא ר"ת ראי' דעיקר העדות בטביעת עין מדאיתותבו כולהו אמוראי, אדרבה משם ראי' לסתור דהא לא איתותבו אלא משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וא"כ אין הפסול אלא משום דהוא סומא וסומא פסול אף על גב דיכול להעיד מפי השמועה ששמע שהודה והכירו בטביעת עינא דקלא, הא מי שאינו סומא שפיר מעיד עפ"י משקל ומדת גמיו, דאל"כ תיפוק לי' דאינו מעיד משום שלא הגיד בט"ע, והתם לא פריך אלא מברייתא דפתוח ונסתמא עכ"ד הקצות החושן

ולפי דברינו לא קשה כללי דהא הברייתא מיירי היכא דהוא ראה העדות ואח"כ נסתמא א"כ הרי ראה העדות בטביעת עינא, ויוכל להעיד עדותו על פי ראי' ממש משום הכי בעי טעמא דפסול, משום דסופו בפסול דבעינן שגם בעת הגדה יהי' ראוי לראות אבל הגמ' מביא ראי' מברייתא זו דהא דכתיב ראה הוא ראי' ממש דמשום הכי סומא פסול שאינו בר ראי', וא"כ הדברים קו"ח ומה היכא דראה העדות רק דעתה אין יכול לראות פסול אף שיכול לכון ע"י מדת מצרנהא או משקל או גמיו. מכ"ש היכא דלא ראה כלל העדות, ואינו יכול להעיד אלא ע"י מדת גמיו שפסול, ומתחילה הי' סובר דסומא נמי כשר ואף דכתיב ראה הי' סבר דהאי ראה איננו טביעת עין ממש דראי' לאו דוקא טביעת עין דראי' הכונה ידיעת הדבר אף דהידיעה היא ע"י חושים אחרים כמו כיון משקל וכמו דאשכחינן דדרשינן על קרא דוהוא ראה את ערותה דהיינו שיראוהו טעמא של דבר (בסנהדרין דף מ') הרי דראי' איננה ראית עין. אלא ידיעת הדבר וכן אשכחן בקרא ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת) הרי דראי' שייך על ידיעה ומשו"ה סוברים הנך אמוראי דסומא כשר להעיד דגם הוא בר ראי' הוא היינו בר ידיעה ע"י שיכוין מדת מצרנהא או מדת גמיו או המשקל והוא הדין היכא שהוא פתוח אלא שהעדות הזו אינו יודע אלא ע"י ראי' שהיא רק ידיעה, ע"י דימוי או כיון משקל וכדומה אבל כיון דאיתותבו כולהו אמוראי א"כ הרי סבירא לן דהא דכתיב בקרא ראה הוא ראיה ממש ודוקא היכא דראה בטביעת עינא ומשו"ה פסול אף היכא דראה העדות ברי' ממש ואח"כ נסתמא משום דעתה איננו בר ראי' ממש הרי דבעינן ראה בעינים ולא ע"י כיון משקל, מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות אלא ע"י ידיעת דימוי וכדומה, דאיננו עד אחרי דמוכח דבעינן ראה ממש ושפיר הוכיח ר"ת ראיתו מדאיתותבו כולהו אמוראי ע"כ דעדות ע"י דימוי שמועיל בקיום שטרות הוא רק דרבנן. דמדאורייתא בעינן טביעת עין ממש וא"כ בהאי שאלה דהקצות היכא דעדים שמעו והכירוהו בטביעת עינא דקלא שהודה לחבירו איך יכולים להעיד דהוי רק עדות בטביעת עינא דקלא ולא ע"י טביעת עין ובעדות בעינן דוקא ראה היינו טביעת ממש והא דמהני טביעת עין דבני אדם מותרין בנשותיהן בלילה הוא כמו שכתב הקצות החושן דבאסור שאני

שוב מצאתי שהקצות בסימן רנ"ט העיר ג"כ שיש לתרץ דבר ר"ת דמשו"ה אתותבו הנך אמוראי משום דסימן