לבוש מרדכי בבא מציעא צח

עליו שלא ניתן ליטרף אלא מזמן שני הי' כשר לטרוף ממשועבדים אחרי שסלק החששא והא דגובין בשטר מוקדם אף כזה שנכתב בתשרי וכתבו העדים זמן מוקדם אין הגבי' מדין שטר אלא מטעם הוכחה היינו איך בא השטר לידי ומקום דאיכא הוכחה זו אף בשטר שנמחל שעבודו יגבה היכא שמסר כמו שכתב הרא"ש והיכא דאין הוכחה היינו דשניהם מודים שהי' בידו של המלוה קודם הלואה זו אף בשטר מוקדם כזה שנכתב ונחתם בפסול לא יגבה שהרי איננו שטר לגבות ע"י והטריפה מבני חורין ע"י הוא רק מטעם ראי' והוכחה והיכא דאין הוכחה לא יוכל לגבות ואף שיש לו מיגו הוי מיגו להוציא כיון שאין השטר כשר וכמו שכתב הרמב"ם עצמו שהוא סובר שטרי חוב המוקדמין גובין מבני חורין והוא כתב בפי' המשניות דהיכא דאין הוכחה היינו שהי' בידו קודם אף מגו לא יועיל שהרי אינו שטר וא"כ דין שטר שנמחל שעבודו ודין מוקדם כזה שבשעת החתימה הי' מוקדם דין אחד להם א"כ שפיר פריך מאי אירי' דשטר שנמחל שעבודו הוא תיפוק לי' דאפי' אם היינו סוברים דהוי כאלו נכתב על הלואה זו הי' פסול מדין מוקדם בעת הכתיבה שאיננו שטר כלל (ועיין בגיטין ד' כ"ו ע"ב דשם מוכח כפירש"י דהכונה שהי' נכתב על הלואה זו ודו"ק): סימן י"ז יבאר דלמסקנא. סימנין דאורייתא. אבל לא הוו כעדים. ובדבר שבערוה אין מועיל סימנים. ויבאר הרבה חילוקים בזה. שיש אופנים. שסומכים אף בדבר שבערוה. ויבאר דהיכא שבעת שבא החפץ לידו. לא נפל לנו ספק. אז יש לו לזה שהחפץ בידו חזקה כל שביד האדם הוא שלו. ויבאר, דסימנים מובהקים הוי הנך דמספקא לן אי דאורייתא א או לא, ואין יותר סימנים מובהקים

(דף י"ח) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן טעמא דנמלך שלא לתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה ורמינהו המביא גט ואבד הימנו מצא לאלתר כשר ואם לאו פסול אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת דאי לא תימא הכי קשיא דרבה אדרבה כו' ר' זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני תנן המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה קתני מיהא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפילו לזמן מרובה ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. איכא דאמרי והוא שהוחזקו לא נהדר, והיינו דרבה, איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה כו' ר' ירמי' אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון כו' רב אשי אמר נקב יש בצד אות פלונית ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא רב אשי מספקא לי' סימנים אי דאורייתא אי דרבנן עכ"ל

והנה הרמב"ם כתב (בפי"ח מהלכות גזילה הלכה ו') ז"ל מצא גיטי נשים בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה אם נתנה האשה סימן מובהק ינתן לה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' וכבר הקשה הראב"ד על דברי הרמב"ם דאיך סתם הרמב"ם ולא הביא בכאן כל האי סוגיא דמוקי לה או במקום שאין השיירות מצויות ושלא הוחזקו יוסף בן שמעון או לאלתר דוקא. עוד כתב שם הרמב"ם אמר הבעל מידי נפל ונתן סימניו והאשה אומרת מידי נפל ונתנה סימניו ינתן לה והוא שתתן סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלוני. ולכאורה קשה כיון דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא וכמו שכתב בפרק שלשה עשר מהלכות גזילה א"כ למה הצריך דוקא נקב יש בצד אות פלוני הא אמרינן בגמ' דרב אשי מספקא לי' אי סמנין דאורייתא אבל אילו היה סבירא לי' סימנין דאורייתא אף נקב בעלמא הי' מועיל וא"כ הרמב"ם דס"ל סמנין דאורייתא למה הצריך דוקא שתאמר נקב יש בצד אות פלוני אכן קושיא כזו כבר הקשה הלחם משנה למה הצריך הרמב"ם דוקא נקב יש בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא והא הרמב"ם בעצמו כתב דסימנין דאורייתא ונשאר שם הלחם משנה בצ"ע

עוד קשה על הרמב"ם שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין ז"ל מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן מעידין עליו ואם ניטל אחת מאלו אף על פי שיש שיש להן סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא, והקשה שם בכסף משנה שכתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנין מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע דבשום סימן לא מהני להשיא אשתו וא"כ מאי האי דקאמר ואפילו שומא והא שומא סימן גרוע הוא

ועוד. הקשה הכ"מ שהרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות גזילה הסימנין המובהקים סומכים עליהם בכל מקום דין תורה ואין לדחות דדוקא לענין ממון אבל לא לענין איסור א"א דהא בכל מקום קאמר ועוד שפסק בפ"ג דמחזירין גט ע"י סימן דנקב יש בצד אות פלוני, ולכן כתב הכ"מ דיש שלשה מיני סימנים יש סימן מובהק ביותר וזה סומכין עליו אף באיסור א"א, ויש סימנין גרועין ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אף בדיני ממונות, ויש סימנין מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעא לן אי דאורייתא או דרבנן והשתא מ"ש הרמב"ם שאעפ"י שיש סימנין מובהקין אין משיאין את אשתו היינו סימנין מובהקין קצת ולא הוצרך הרמב"ם לפרש דבסימן מובהק ביותר דמשיאין עליו מפני שסמך על מ"ש בפ"ג דמחזירין גט עפ"י סימן מובהק דנקב יש בצד אות פלוני עכ"ד הכ"מ, והנה לפי"ז משמע מדבריו דהא דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא הוא לא בהנך דאיבעא לן אי סימנין דאורייתא, דבהנהו פסק לחומרא דהוא רק דרבנן ורק סימנין מובהקין ביותר הוי דאורייתא. וקשה לי מאוד דהרי בין הסימנין המובהקים שכתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזילה שסומכין עליהן דין תורה כתב הרמב"ם מקום והרי מקום יש מחלוקות בגמ' אי הוי סימן כלל אם סומכין עליהן אף מדרבנן הרי דלאו סימן מובהק ביותר הוא שהרי רבה ס"ל דאין סומכין עליו כלל אף שיש שארי סימנין דסומכין עליהם מדרבנן והיינו אותם שמבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן אף עפי"כ מקום גרע ביותר אליבא דרבה דלא הוי סימן כלל וא"כ איך כתב הרמב"ם שהוא מהסימנין המובהקין ביותר מנא ני' לעשות פלוגתא רחוקה כזו דמאן דס"ל מקום לא הוי סימן חשיב מקום מהסימנין הגרועין ומאן דחשיב לי' סימן חשיב מקום מסימנין המובהקין ביותר שיהי' מדאורייתא ודאי דילמא ס"ל דהוא מסימנין המובהקין קצת וסומכין עליו בממון מדרבנן ואיך כתב הרמב"ם מקום בין הנך סימנין דסומכין מדאורייתא.