לבוש מרדכי בבא מציעא צו

שפרעו לו שהוא אומר סטראי נינהו ואע"ג דממילא מהני לי' מגו לגבות בו מנה שבשטר עכ"ל וא"כ לפ"ז איכא למימר דאפי' בשטר ל"מ להוציא כיון דקי"ל העומד לגבות לאו כגבוי אלא טעמא דסטראי משום דהנאמנות על מה שפרעו וא"כ אין ראי' מסטראי משו"ה גבי פוגמת דנאמנות על מנה שבשטר ס"ל לתלמידי ר"י דלא מהני משום דהוי מיגו להוציא עכ"ל הקצוה"ח אכן אנכי בעניי לא ירדתי לסוף דעתו מאי מחלק בין פוגמת דשם הנאמנות על מנה שבשטר אין מועיל מיגו ובסטראי הנאמנות על מה שפרעו לא על מנה שבשטר והרי דברים קל וחומר לדעתי דהרי מה טוען השליח שפרע בעד השטר ופרעון הי' אעפי"כ אנו מאמינים במיגו שלא הי' פרעון על השטר מכ"ש הכא בפוגמת דעל מה שטוענים לא הי' כלל פרעון לפנינו מכ"ש שנאמינהו במיגו שלא הי' פרעון ומכ"ש דנוכל לומר היכא דלא הי' פרעון לפנינו נאמינהו במיגו שלא הי' פרעון ונימא ג"כ שאין מאמינים אותה על השטר אלא שלא הי' פרעון ואם נאמר עכ"פ הבעל טוען שפרע לה ואנו צריכים למיגו שלה שלא פרע לה אין מאמינים ע"י מיגו מכ"ש הכא בסטראי שהי' פרעון ודאי ואנו צריכים למגו שלא הי' פרעון על השטר ומה מועיל שהנאמנות הוא על הממון עכ"פ מאמינים אנחנו על השטר שלא הי' עליו פרעון הרי דע"י מיגו מאמינים אנחנו על השטר שלא נפרע וא"כ מכ"ש היכא דהנאמנות שלא הי' פרעון כלל ובודאי ראית הפוסקים מוכרחת דהיכא דאיכא שטר אמרינן מיגו להוציא אמנם טעמא דהרמב"ן דאימת לא אמרינן מיגו להוציא היינו דוקא היכא שע"י המיגו באים אנחנו להוציא ממון אז לא אמרינן מיגו להוציא על ידה ממון אבל בשטר אין דנין בתחלה על הממון שבשטר אלא אנו דנים אם השטר הוא שטר כשר וע"י מיגו אנו פוסקים ששטר כשר הוא וכיון שע"י המיגו נפסק שהשטר כשר גובין אחרי כן ע"י השטר וזהו דקאמר הרמב"ן דהתם הנאמנות הוא על מה שתפוס היינו דעי"ז אנו פוסקים שלא הי' פרעון וממילא נכשר השטר וכיון נכשר השטר ממילא יכולין לגבות ע"י השטר ולא איצטריך טעמא דכל העומד לגבות כגבוי דמי שחידש הקצות דמשו"ה אמרינן מגו להוציא דזה קשה הא אנו לא סבירא לן כל העומד לגבות כגבוי דמי ומה שכתב הקצוה"ח בשם הרמב"ן בתשובה לדלגבי זה אמרינן כל העומד לגבות כגבוי דמי ומשו"ה חילק הקצות בין שטר דגובה ממשועבדים דאז הוי כגבוי לבין שטר דאין גובה מהמשועבדים דאז לא הוי כגבוי זה תמוה דהרי סוף סוף אנן קי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואיך שייך דלגבי זה הוי כגבוי ואיננו מוציא דהרי בודאי מוציא הוא אלא גם כונת הרמב"ן שם בתשובה הוא ג"כ דהשטר הרי הוא בחזקתו ולא מגרעינן חזקת השטר אף דודאי הממון לאו כגבוי אבל השטר הוא בחזקתו להוציא על ידו וע"י המיגו מוקמינן שטרא אחזקתו ואיננו להוציא כי הוא להחזיק ולהכשיר השטר וממילא גובין ע"י השטר ויש לתרץ בזה קושית נתיבות משפט על תלמידי ר"י איך תירצו דמשו"ה בפוגמת לא מהני מיגו משום דהוי מיגו להוציא הא בשטר אמרינן מיגו להוציא אכן לפי הנ"ל ניחא דטעמא דאמרינן מיגו ע"י שטר אף להוציא משום דאין מוציאין ממון ע"י מיגו אלא מכשרינן השטר וממילא מוציאין ממון ע"י השטר דהרי ע"י שטר כשר מוציאין ממון אבל בפוגמת איך נימא דמכשירין השטר ע"י מיגו הא פגום הוא השטר ודאי והרי רבנן אמרו דע"י שטר פגום אין מוציאין אלא בשבועה א"כ אמרו רבנן דע"י שטר פגום לא יוציאו ממון אלא בשבועה א"כ איך נוכל לומר דע"י מיגו משוינן השטר לכשר הא פגום הוא בודאי וע"י שטר פגום אין מוציאין אלא בשבועה א"כ בעי שתגבה ע"י המיגו בלא שבועה היינו בלא השטר מצד המגו לגבות ולהוציא ע"י המגו הא לא אמרינן ושפיר תירצו תלמידי ר"י דבפוגמת לא אמרינן מיגו משום דהוי מיגו להוציא

ובזה יש לתרץ קושי' הש"ך על הרמב"ם (בסי' פ"ג סק"ט) שהקשה הש"ך על זה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה סוף שביעית אם טען הלוה שהשטר הוא אמנה והמלוה אומר אינו אמנה אלא מוקדם נשבע הלוה היסת ונפטר ולא אמרינן שהמלוה יהי' נאמן במגו משום דמיגו להוציא לא אמרינן והקשה הא הרמב"ם בעצמו ס"ל דמוקדם גובה מבני חורין א"כ הרי הוא שטר ומיגו וגבי שטר אמרינן מיגו אף להוציא ועיי' בקצוה"ח שתירץ לשיטתו שבשטר שאין גובין ממשועבדים לא אמרינן מיגו להוציא וכל זה לשיטתו דהטעם משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי אך כבר כתבנו דזה קשה אכן לדברינו מיושב בפשטות דהנה בארנו דיש שני גווני מוקדם יש מוקדם כזה דהשטר פסול לגמרי והיינו היכא דהשטר בעת כתיבתו הי' מוקדם שכתבו בתשרי וכתבו זמנו בניסן ויש מוקדם כזה דכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ומוקדם כזה הא גובין על ידו אף ממשעבדי ורק משום חששא שמא יטרפו מזמן ראשון אין גובין מהמשועבדים והנה הא דסתמו הפוסקים וכתבו דמוקדם כשר לגבות מבני חורין משמע דבכל גווני מוקדם גובה מבני חורין אף במוקדם כזה שנכתב בתשרי וכתבו העדים זמנו בניסן אין הטעמים שוים דבמוקדם כזה שנכתב בניסן ולא לוה עד תשרי שם השטר הוא כשר ונהי שאין גובין ממשעבדי משום חששא פן יטרפו מזמן ראשון אבל מבני חורין דלא שייך האי חששא גובין ע"י השטר מן הדין דשטר כשר הוא לגבות מבני חורין ושטר מעלי' הוא לגבות מבני חורין אבל במוקדם כזה שנכתב בתשרי וכתבו זמנו בניסן דהשטר איננו שטר כלל הא דגובין על ידו מבני חורין אין הטעם משום שהשטר הוא שטר כשר לגבות אלא דמזה שהשטר בידו הוא ראי' שלוה ממנו דאם לא לוה איך מסר לידו השטר וא"כ הרי ראי' ברורה שלוה ממנו דבלא"ה לא הי' מוסר לו השטר והנה הרמב"ם שם בפי' המשנה מיירי שם במוקדם כזה שנכתב בתשרי וכתבו זמנו בניסן שכתב למעלה מדבריו ז"ל ועוד כשהי' עומד בניסן ונכתב זמן השטר מאדר, ומקודם זה פירש במוקדם שאם הי' לשמעון שטר אחר ואחר כן פרעו ראובן ונשאר השטר בידו ואח"כ לוה ראובן משמעון ממון שני ואומר לו ראובן אל תצריכני לכתיבת שטר אחר השטר הראשון שיהא לך עלי אחרי שסך הממון אחד שהשטר ההוא מוקדם מפני שהי' זמן כתיבתו קודם לקיחת הממון השני ונעשה פסול לעיקר שיש אצלנו שכל מי שהוציא שטר חוב יוכל להוציא מידי הלקוחות כל קרקע שקנו מן הלוה אחר זמן כתיבת השטר והא בשטר זה אם נשים אותו השטר כשר יוציא מה שנמכר אחר זמן כתיבתו וקודם לקיחת ממון השני שלקח וראובן אחרי שלקח ממנו ממונו ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואמרנו בו שהוא פסול לא יטרוף בו לעולם ולא נאמר שיטרוף בו מזמן אחרון גזרה שמא יטרוף מזמן ראשון עכ"ל הרמב"ם הרי דפירש הרמב"ם בשטר מוקדם כזה שהשטר איננו שטר כלל

ואם כי דברי הרמב"ם תמוהים מאד דכיון דהרמב"ם מפרש האי דינא דמוקדם באופן כזה שנמחל שעבודו דא"כ אין השטר כלל שטר כשר א"כ למה איצטריך לטעמא דגזרה שמה יטרוף מזמן ראשון הא איננו שטר כלל וא"כ בו מן הדין אין גובין דהאי שטרא חספא בעלמא הוא ולמה איצטריך לטעמא דשמא יטרוף מזמן ראשון. ונראה לי דהרמב"ם מפרש דברי הגמ' כן דהנה התוס' בגיטין ד' ה' מודה הקשו מאי קאמר בגמ' דמשו"ה בעי אף לר"א דס"ל עדי מסירה כרתי בעי חתימה לשמה משום דהוי מזויף