לבוש מרדכי בבא מציעא צב

בעינן שבעת שקונה החפץ ע"י המשיכה ימחול הכסף היינו ההלואה, והרי שלא מדעת אין יכול למחול, דנהי דאמרינן אדם קונה שלא מדעתו, אבל אין אדם מקנה שלא מדעתו. והא דלא בעינן ע"כ לדעת הראב"ד כונה גם מצד המקנה, הוא כמו שפירש הש"ך (בחו"מ סימן ש"ו) דלא כדברי התוס' דס"ל דגם בנותן אדם לחבירו לאכול דבר שאינו שלו אף אם ידעו הבעלים לא יקפידו, הוי יאוש שלא מדעת, אכן הש"ך פסק דלא שייך בזה יאוש שלא מדעת ומבואר אצלנו במקום אחר דעת הרמב"ם ג"כ הכי, והיינו משום דהא דאסר ליטול דבר חבירו ואסרה התורה משום לא תגזול, היינו דוקא היכא שהוא יקפיד, אבל היכא שהוא לא יקפיד, לא אסרה התורה בכה"ג. ואין כאן בזה איסור לא תגזול וממילא הוא זוכה, נמצא שפיר סובר הראב"ד דבדעת אחרת מקנה לא בעינן גם כונת המקנה, כמו שמוכיח הגרעק"א בתשובותיו (סימן ל"ז) התם היינו טעמאד כיון דאין איסור מטעם לא תגזול ממילא זוכה ע"י קנינו, דכל היכא דאין איסור דלא תגזול, יוכל לזכות, אבל אלו היינו צריכין לדעת המקנה להקנות, בודאי דלא הי' מועיל שלא מדעתו, אף דאלו הי' יודע הי' מתרצה. וכדברי התוס' דהוי יאוש שלא מדעת, א"כ היכא שנתן הכסף, הא לא שייך לומר שהמוכר זוכה הכסף, שהרי הם כבר שלו, וא"כ בעינן שהלוקח כשזוכה הדבר שקונה ימחול הכסף שמגיע לו, ואין אדם מוחל שלא מדעתו, אף אם הי' יודע הי' רוצה, דהא הוי יאוש שלא מדעת, וא"כ שפיר אמר הצ"צ בכל גווני שמשך העכו"ם שלא בכונה לזכות הפרה לא קנה, משום דנהי דאדם קונה שלא מדעתו, אבל להקנות שלא מדעתו היכא דבעי דעתו אין מועיל, וא"כ איך יקנה הפרה שלא מדעתו, הא בעינן שימחול הכסף ואין אדם מוחל שלא מדעתו

ואם נימא כן יהי' ראי' מדברי הרמב"ן שפירש הא דאמרינן שאם חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים קונה הלוקח, משום דהגזלן קונה בעד הלוקח, וזוכה הוא בקנייתו בעד הלוקח. ולכאורה תקשה לפי הנ"ל דאין אדם מתחייב שלא מדעתו, ובמכר אין אדם זוכה שלא מדעתו, אף היכא שכבר נתן הכסף, א"כ הכא דלקח שדה גזולה, והוא הי' סבור שהמכירה היא אמיתית, נמצא דהכסף מקח טעות והם הלואה ביד הגזלן, א"כ איך מועיל מה שקנה הגזנן לצורך הלוקח שלא מדעת הלוקח הא במכר, אין אדם קונה שלא מדעתו, משום דאין מוחל שלא מדעתו הכסף, אכן לפי מה שביארנו דאף אם נמצאת שדה גזולה ג"כ לא הוי מקח טעות, א"כ הכסף נעשה מכל וכל של הגזלן, רק שיש עניו חיוב אחריות שבאם יטרפוה מיד הלוקח יצטרך לשלם, א"כ הא הלוקח כשהוא קונה השדה, אין מתחייב מצדו ולא מוחל, שהכסף שנתן כבר המה מחולים, שהרי לאו מקח טעות הוא דעביד אינש דזבין ארעא ליומי' פירוש נכנס בספק, א"כ דאין מתחייב כלום, יכול להקנות שלא מדעתו, שהרי זכין לאדם שלא בפניו

ולפ"ז יתיישב שפיר דברי הרמב"ם, שפירש סוגית הגמ' דמכר שדה ויצאו עלי' עסיקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה, אין יכול לחזור בו שנתן כבר המעות וקשה עליו קושית התוס', איך בעי בגמ' למימר דאם באחריות יכול לחזור בו וכי לעולם יכול לחזור בו. אכן להרמב"ם יתבארו דברי הגמ' כמין חומר. דהנה הרמב"ם פירש שיכול לחזור בו, משום דהוי מום במקח ולכאורה קשה הא המום נולד אח"כ ועכצ"ל דמיירי דגם בעת המכירה הי' עומד שיצאו העסיקין אלו, שהרי הרמב"ם התחיל דינו ז"ל. אסור למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש בה עסיקין עד שיודיעו כו' המוכר קרקע לחבירו ואחר שקנה הלוקח באחד מהדרכים שקונין בהם קודם שישתמש יצאו עליו עוררין ה"ז יכול לחזור בו שאין לך מום גדול מזה שעדיין לא נהנה בו ובאו התובעין לפיכך יבטל המקח ויחזיר המוכר את הדמים ויעשה דין עם המערערין. ואם נשתמש בה הלוקח כל שהוא ואפילו דש המצר שלה וערבו עם הארץ אינו יכול לחזור בו, אלא עושה דין עם המערערין ואם הוציאה מידו יחזור על המוכר כדין כל הנטרפין עכ"ל הרמב"ם

הרי דסובר הרמב"ם דהטעם משום מום במקח ומפרש הרמב"ם הכי דהנה עסיקין הוא מום ומהו מום מה שיערערו עליו ויכול להיות שיוציאו ממנו, אכן הרי אמרינן עביד אינש דזבן ארעא ליומא, דפירשו דזהו שנכנס בספק, הרי דלאו מום הוא, ורוצה הוא הספק הזה, אכן זהו דוקא אם לכל הפחות דר בה חד יומא, אז אמרינן שנכנס בספק, ולא הוי מקח טעות, אבל אם לא דר בה עדנה חד יומא ותיכף לא יניחוהו להשתמש, בכה"ג אין רוצה, שהרי אמרינן דוקא עביד אינש דזבן ארעא ליומא היינו דדוקא אם דר בה חד יומא, אז עביד אינש דזבין משום האי ספק, אבל לא היכא דלא דר והנה הא דאמרינן עביד אינש דזבן ליומא אין הכונה ליומא דוקא, אלא רק אם דר בה, וכמו דאמרינן לגבי חזקת קרקעות דטוענין ללוקח וה"מ דדר בה חד יומא המוכר, ואמרינן שם דלאו דוקא חד יומא אלא כל שדר ונשתמש, ה"נ הא דאמרינן עביד אינש דזבן ארעא ליומא, והיינו אפילו לחדא שעתא ג"כ זבן, היינו אם אך נשתמש, רוצה הוא ליכנס בספק פן תשאר בידו

והנה מתחלה הי' סבור, דאימתי אמרינן דעביד אינש דזבן ארעא ליומא, היינו דוקא שלקח שלא באחריות, דאז חזינן דרוצה הוא ליכנס בספק, אבל היכא שלקח באחריות, חזינן דהאי גברא רוצה הוא דוקא שתשאר הקרקע בידו, שהרי הוא מקבל אחריות, משו"ה אמר אם יצאו עלי' עסיקין אם לקחה שלא באחריות, דאז עביד דזבין ליומא, אז הדין כן, אם לא דייש אמצרי, דזה הוא לא דר בה חד יומא, אף שקנאה באחד מדרכי הקני' חוזר. דבכה"ג אין אדם רוצה ליכנס לקנות שדה שעוד קודם שידור בה חד יומא יצאו עסיקין, בכה"ג אין רוצה ליכנס בספק, אבל אם דייש אמצרי שכבר נשתמש בה, דהיינו דר בה חד יומא וכפי שביארנו דלאו דוקא חד יומא, ואפילו שעה אחת, עביד אינש דזבן בכה"ג ונכנס בספק, לא יכול לחזור בו, שהרי אדם הקונה נכנס לספק זה. ומדויק מאד לישנא, דאמרינן מ"ט חייתי דקטרי סברית וקבלית, דלדברי התוס' קשה למה איצטריך לטעמא אמאי לא יכול לחזור בו, אדרבה איצטריך טעמים למה יכול לחזור בו, שהרי כבר קנה. אכן לדברי הרמב"ם מדויק, אף שאין לך מום גדול מזה, שיצאו עסיקין ומיירי דעוד בעת המכירה עמד שיצאו עסיקין, ע"ז אמר חייתה דקטרי סברת וקבלת, היינו כיון שלקחת שלא באחריות, הרי רצית לכנס בספק כזה, אם תדור חד יומא. וכל זה דוקא שלא באחריות, אבל באחריות לא אמרינן דזבן ארעא ליומא, שהרי הוא רוצה דוקא באחריות, וא"כ כיון שעמד בעת המכירה שיצאו עסיקין. הוי מום המבטל מקח לעולם. ואיכא דאמרי אפילו באחריות. דלא נימא דאם לוקח באחריות, אז לא אמרינן גבי' עבד אינש דזבן ארעא ליומא, והוי מקח טעות אם נמצא שאינו שלו, לא כן, אלא אף אם קונה באחריות, ג"כ אם נמצא שדה שאינה שלו, לא הוי מקח טעות. משום דעומד שתשאר השדה בידו, משום דניחא לי' דלא לקריא גזלנא או דליקו בהימנותי' ורוצה הוא בהספק פן תשאר בידו, ורק הוא רוצה שיקבל המוכר אחריות שבאם לא תשאר בידו, ישלם, א"כ גם במוכר באחריות, אין החיוב מטעם מקח טעות, רק אם יטרפו יצטרך לשלם, משום