לבוש מרדכי בבא מציעא צ

דרוצה הוא שתשאר קרקע ביד המוכר שאם בא בע"ח יגבה מאותו קרקע שביד המוכר: דא"כ דעיקר רצונו בעדותו, כדי שישאר בעד הבע"ח ממה לגבות א"כ בודאי יחפוץ שיהי' עוד שדות שהרי מאין הוא יודע שיעור החוב שמגיע לבעל חוב' ואם הוא מסיק על דעתו לחשוב אודות בעל חוב, ומשום זה יעיד שקר, א"כ אף אם יש שדה אחרת למוכר, ג"כ יעיד שקר שיחשוש פן החוב כנגד השתי שדות. שלו' וזו שביד המוכר דמאי פסקא. דהוא חושש רק לחוב שכנגד שדה אחת וכמו שהקשו התוס' בב"ב מ"ו ע"ב ד"ה לוקח. וע"כ דהוא לא אסיק כלל אדעתי' לחשוש שישאר שדה בעד בע"ח, דא"כ אין לדבר סוף. אלא דאמרינן שהוא נוגע בעדות, שרוצה שתשאר האחריות שלו' היינו: שהרי הוא לקח שדה שלו באחריות: שאם יטרפו מידו יחזור על המוכר ע"כ רוצה שישאר שדה אחת כנגד האחריות שלו' שאם יטרפו ממנו השדה יהי' לו על מה לחזור. משו"ה רוצה שתשאר ביד לוקח השני' שבאם יטרפו ממנו השדה, יהי' לו ממה לגבות וע"ז הוא מסיק אדעתי' לחפוץ שישאר אחריותו קימת ומשו"ה הקשה הראב"ד דאיך יכול להיות הדבר שיטרפו ממנו והוא יצטרך לחזור על לוקח שני הא אם יבא הבע"ח יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו. דהרי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. ע"כ דחושש שיבא בע"ח כזה שהוא יטרוף מידו ורוצה שתשאר קרקע ביד המוכר בעד אחריותו. היינו שיבא בע"ח כזה שעשה לו אפותיקי: דאז אף אם יהי' ביד המוכר שדה בני חורין יטרוף ממנו השדה שהיא אפותיקי לבע"ח. והוא חושש משום זה, שמא שדה שלו אפותיקי ויטרפוה ממנו ורוצה הוא שתהי' השדה לגבות אחריות שלו. אף שלסתם בע"ח שירצה שישאר מקום בעד בע"ח, לגבות זה לא אסיק אדעתי', דאל"כ לא הי' לדבר סוף. וע"כ שהוא חושש בעד האחריות שלו' היינו שאם יטרפו ממנו' יהי' לו ממה לגבות, ע"כ דהחשש הוא שמא השדה שבידו אפותיקי ויטרפוה ממנו. ורוצה שיהי' קרקע בני חורין שאז יהי' אחריות שלו קיים וא"כ מזה ראי' לדין הראב"ד דאם בא בע"ח לגבות משדה אפותיקי, גובה אף במקום שיש נכסים בני חורין. דלדברי הרמב"ם קשה מאי מועיל שיש שדה ביד המוכר הא באופן זה לא שייך לומר שיהי' האחריות שלו קיים: שהרי לדברי הרמב"ם כל זמן שיש שדה בני חורין אין גובין ממשועבדים: א"כ אם ישאר שדה בני חורין אצל המוכר. לא שייך לומר אחריות שלו קיים. שהרי אז לא יטרוף בע"ח כלל משדה שבידו לדברי הרמב"ם כיון שיש נכסים בני חורין, אף שהוא אפותיקי, וא"כ כשהוא מסיק אדעתי' אודות אחריות שלו שיהי' קיים: עליו לחשוב פן החוב הוא נגד השדה של בני חורין וגם כנגד השדה שלו' שהיא אפותיקו, וא"כ, אף ביש שדה בני חורין ביד המוכר. לא יעיד, כיון דזה הוא מסיק אדעתי' שיהי' האחריות שלו קיים. ע"כ מוכח כדעת הראב"ד דאם שדהו אפותיקי: אף אם יש ביד המוכר שדה בני חורין. גובה מהאפותיקי, דלגבי אפותיקי לא אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. זהו כונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם דע"כ בשעשה אפותיקו אין גובין מבני חורין

אך לדברי הרמב"ם בפרטות יש לתרץ, דהוא חושש פן יבא נגזל ויטרוף ממנו השדה ורוצה הוא שתשאר קרקע ביד המוכר או ביד הלוקח כדי שיעור שדה שלו כדי שיהי' אחריות שלו קיים. היינו האחריות בעד שדהו אם תמצא גזולה. והא דלא מפרש הראב"ד כן' נראה דאזלי הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו. דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ט מהלכות גזילה ה"ו) ז"ל גזל שדה ומכרה והשביחה הלוקח אם השבח יתר על ההוצאה נוטל הוצאה מבעל השדה והקרן נוטל עם שאר השבח מהגזלן. וכתב על זה הראב"ד ז"ל א"א בשקבל עליו אחריות וכבר תמה הכ"מ על דברי הראב"ד אלו: דס"ל דבעינן דוקא שיקבל אחריות מפורש. דהא אסיקנא בפ"ק דב"מ הילכתא יש לו מעות ויש לו שבח אעפ"י שלא פירש לו השבח כו' ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. לכן נראה לי דהראב"ד והרמב"ם פליגי בזה הא דקי"ל אחריות טעות סופר הוא דהרמב"ם סובר כמו שבארנו לדעת הנך פוסקים דס"ל המוכר שדהו בעדים, אף אם לא קבל אחריות גובה מנכסים משועבדים אף אם לא קבל אחריות מפורש דס"ל עבד אינש דזבן ארעא ליומא והא דמשלם לו בנמצאת שדה שאינה שלו. הא משום דמסתמא הי' בדעתם שיקבל אחריות. הרי דאדם כשמקבל אחריות אסיק אדעתי' אף אחריות דגזל דגם זה אסיק אדעתי' שמא השדה גזולה, אכן למאן דס"ל דדוקא אם קבל אחריות בפירוש דלדידי' לא קשה כלל מגמ' ב"מ הנ"ל א"כ לדידהו לא נצטרך לפרש כמו פירשנו, דמשום דלא לקריא גזלנא לא הוי מקח טעות, ואינהו יסברו דאם נמצאת שאינה שלו: הוי מקח טעות וכמו שפרשו התוס' בב"מ י"ד ד"ה שעבוד. א"כ נוכל לומר דאדם לא אסיק כלל אדעתי' שהשדה גזולה ואף בקבלת אחריות. דעתי' רק על טריפת בע"ח והא דמחויב לשלם בנמצאת שאינה שלו הוא משום דנמצא המקח טעות וכיון דכתב שטר הוי מלוה בשטר ודוקא בכתב שטר גובה מנכסים משועבדים ולא בעדים דכיון דהוי מקח טעות הוי מלוה על פה

א"כ הראב"ד לטעמי' שהביא הרשב"א בחידושיו לקדושין, שתירץ על הקושיא שהקשו על הא דאמרינן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר, חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והקשו מאי נפקא מינה הא המוכר שדהו בעדים גובה ג"כ מנכסים משועבדים וא"כ מאי נפקא מינה בשטר. ותירץ הראב"ד דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הוא דוקא בקבל אחריות בפירוש והקשה הרשב"א הא אמרינן אחריות טעות סופר הוא. היינו משום דלא שדי אינש זוזי בכדי וכיון שכן בין בשטר בין בע"פ אחריות טעות סופר הוא. אכן לדברינו ניחא. דהראב"ד ס"ל הא דאמרינן אחריות טעות סופר דבסתמא רוצה לקבל עליו אחריות, משום דבודאי כן רוצה הלוקח ובאופן זה הוא קונה וממילא המוכר ג"כ רוצה בקבלת אחריות, היינו דוקא אחריות של טריפת בע"ח אבל אחריות של נגזל לא אסיק אינש אדעתי' דלא מסיק אינש אדעתי' שתהי' גזולה שיחפוץ אחריות בשביל זה, אלא דמשו"ה אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו. משום דהוי מקח טעות, דכיון דלא אסיק אינש דבר זה אדעתי' ממילא הוא מקח טעות וכפירוש התוס' הנ"ל (בדף י"ד) וכיון דהוי החיוב רק משום מקח טעות, א"כ הוי הלואה, משו"ה אם כתב לו השטר דהוי הלואה בשטר גובה ממשועבדים. אבל אם לא כתב לו השטר דהוי רק הלואה בעדים ובהלואה הא לא חילקו בין נעשה בצינעא או בפרהיא ורק בקבל אחריות בפירוש, דאז החיוב משום קבלת האחריות ובקבלת אחריות כותבין מכל ערעור וכן אם קבל בע"פ אחריות אם יטרפו ממנו בכל גווני דאז לא הוי הלואה רק חיוב אחריות דהוא חיוב מכר בכה"ג גובה ממשועבדים דהרי החיוב הזה נעשה בפרהסיא והוי חיוב מכר לא חיוב הלואה

נמצא דהראב"ד לטעמי' שפיר השיג על הרמב"ם שכתב בסתמא דאם נמצאת שדה שאינה שלו גובה הלוקח מן המוכר אף שבח. דמאיזה טעם יגבה שבח בלא קבל אחריות, דהרי חיוב שבח בעי שיתחייב עצמו, וכיון דלא חייב עצמו. שלא קבל אחריות מהיכא תיתי יתחייב בשבח דהרי אדם לא אסיק אדעתי' ששדה גזולה היא' שיחשוב קבלת