לבוש מרדכי בבא מציעא פו

בשובר איך נימא שהיא מצוה לכתוב השובר בעד הבעל, באופן אם היא תמחול ע"י השובר, דהרי אם יפרע יהי' המחילה ע"י הפרעון ואם תמחול הא מחילה אינה צריכה קנין, ובין אם תפרע ובין אם תמחול, השובר אינו אלא ראי', בשלמא בשטר הלואה נוכל לומר שהי' כונת הלוה, שעושה השטר בעד המלוה. באופן אם הוא ישעבד עצמו ע"י השטר דהלואה בעצמה אינה עושה עדיין השעבוד שהרי מלוה על פה אינו גובה ממשועבדים ובעי השטר להשתעבד על ידו, שייך לומר דכונתו של הלוה הי' שיכתוב השטר בעד המלוה דוקא אם ישתעבד בו, היינו שיגיע לידו של המלוה בצווי המלוה, אכל בשובר הא לא צריך כלל למחילת השובר ע"כ דכונתה הי' בכתיבת השובר, למאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, שהיא כותבת השובר. ומצוה למסור לה ולא לו. שאינה עושה השובר בעדו רק באופן אם תרצה לתן לו שהרי היא מצוה למסור לידה ולא לו, א"כ לא עשתה השובר בעדו תיכף. אלא באופן אם תרצה למסור היינו או תמחול לו או יפרע אז ממילא יהי' שלו. אף אם לא מטא לידי'. היינו דלא בעינן שהיא תמחול ע"י השובר: דהרי בודאי לא היתה כונתה לזה שתמחול ע"י השובר שהרי אין המחילה ע"י השובר. אבל בודאי שתלתה הברירה עדיין בידה. שעתה השובר בעדו באופן אם תתרצה למסור משו"ה לא קשה כלל הנך קושיות שהקשו מהנך גווני היכא דלא נתרצה: דבודאי אם לא תצוה למסור באופן זה לא עשתה שהרי צותה למסור השובר לידה. ומיושבים כל הקושיות דהרי הנך ברייתות מיירי באופן שהיא אינה רוצה

וכן לא קשה קושית הקצות מעבדים אם כתב שטר שחרור' דהתם בודאי הא כונת הרב' שיכתבו השחרור בעדו' באופן אם ישחררו ע"י השטר שחרור דהרי שחרור בעי קנין דוקא ולא מהני מחילה, וא"כ הוי שחרור כמו שעבוד דבעי קנין משו"ה שם בעינן מטא לידו דוקא. ושפיר מדייק נמי הרא"ש דבמכר כה"ג, היכא שכתב לאחד ומכר בינתים לאחר' זה שמכר לו בינתים קנה. ולא שייך בזה עדיו בחתומיו זכין דהרי מכר בעי קנין, א"כ בזה דומה מכר לשעבוד דבעת כתיבת השטר. אף שצוה לכתוב השטר בעד המוכר למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו' אעפי"כ. הרי צוה למסור השטר לידו היינו שרצה דוקא באופן. אם הוא ימכור לו ע"י השטר לא שיהי' תכף השדה של הלוקח דשייר עדיין הברירה בידו, וכיון דמכר בעי קנין א"כ כונתו הי' כמו בשעבוד. שרק אם יקנה לו ע"י השטר, הוא עושה עתה את השטר בעד המוכר דלא דמי למחילה:

דע"כ לא הי' כונתה למחול ע"י השובר. דהא מחילה לא בעי קנין, וא"כ היכא שמכר בין הכתיבה להמסירה. הרי עתה איננו מוכר לו השדה ע"י השטר. שהרי אין השדה שלו. משו"ה במכרו היכא דמכר לאחר לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו' שהרי אין כאן מטא לידי'. וסובר הרא"ש דזה הכריח נהאלפסי. לפרש כן משום דהי' קשה לי' איך שייך בשובר מטא לידי' אם מכרה בינתים הכתובה לאחר. לאביי דס"ל דלית לן דשמואל, א"כ עתה כשמכרה הכתובה לאחר. הרי אין בידה עתה למחול ע"י השובר שהרי אין הכתובה שלו. ולא דמי לשעבוד דשעבוד על הגוף ולא על הנכסים חל וא"כ הרי הוא משעבד ע"י השטר. אבל בכתובה דמכרה כבר אינה שלה, איך יתקיים מטא לידי', היינו שהיא תמחול ע"י השובר' הא לאביי אין יכולה עתה למחול דלית לי' דשמואל דאמר מוכר יכול למחול, משו"ה פירש האלפסי דבשובר אין צריך כלל מטא לידי'. וכיון דחזינן דהאלפסי מפרש מטא לידו הכונה הקנאה או השתעבדות ע"י השטר, א"כ שפיר הוכיח הרא"ש דבמכר אם מכר בינתיים השני יזכה כיון שלא נתקיים מטא לידי' היינו הקנאה ע"י השטר דהרי כבר השדה אינה שלו:

ומיושב לפי"ז גם הקושיא שהקשה במצא שטר בו ביום והחייב מודה למה הצריך הרמב"ם הנפק ותירץ הקצות דחיישינן שמא ביטלו. כיון שנמצא באשפה:

אלא דהקשה הוא בעצמו. א"כ אף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו אם מצאו באשפה יבטל ואמאי מקשינן שיחזירנו. ותירץ דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין. הוי כאלו מטא לידי' למפרע וכיון דהוי כמאן דמטא לידי' הוה מעשה ומעשה אין יכול לבטל. וע"ז כתב הנתיבות דלא אמר כלום. אכן לדברינו תירוצו שפיר ולא מטעמי', דלמ"ד עדיו בחתומיו זכין לי' ביארנו, דהיינו מטעם שהלוה צוה לכתוב השטר בעד המלוה. א"כ הרי השטר הוא של המלוה, וא"כ איך יכול לבטל שטר שהוא של המלוה אבל לדידן דלית לן עדיו בחתומיו זכין לי', א"כ סבירא לן דלא עשה כלל השטר בעד המלוה רק שעשה שטר שהוא רוצה לשעבד עצמו עליו. ועושה השטר בעד עצמו:

א"כ הרי כל זמן שלא מסרו למלוה הרי השטר שלו הוא וא"כ יכול לבטלו. ומשו"ה בעי הנפק דוקא. דאם לא כתוב בו הנפק, חיישינן שמא מיד הלוה נפל וכיון שהלוה זרקו ואיבדו הרי גילה בזה שמבטלו והשטר הרי הוא שלו ויכול לבטלו. משו"ה בעי דוקא הנפק. אכן למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין:

הרי ס"ל דנעשה השטר בעד המלוה. א"כ השטר הוא של המלוה. רק שהוא יכול לשעבד עצמו. אבל השטר הוא של המלוה:

א"כ אף אם הלוה זרקו אין יכול לבטל דין שטר שזהו של המלוה ולא שלו. דכל דבר שיש לאדם זכות, אין יכול לחזור בו. ולא לבטלו, כמו אם כתב שטר לאחד, למאן דאמר עדי חתימה כרתי הקנין בסוף היום, ויכול למכור השדה לאחר בינתים, אעפי"כ לחזור בו אין יכול ועיין בזה ברמב"ן כתובת צ"ד

ומיושב לפ"ז ג"כ דברי הרמ"א שכתב' שאם כתב בשטר בהדיא שמשעבד נכסיו. כותבין אעפ"י שאין מלוה עמו. והקשה הש"ך מה בכך שכתב כן. הא לא קי"ל עדיו בחתומיו זכין לו. ועוד הא לא עדיף ממסר המעות בפנינו דכבר נשתעבד, אכן לדברינו מיושב בפשטות דטעמא דלא סבירא לן עדיו בחתומיו זכין לו. משום דאנן לא ס"ל, שהלוה מצוה לכתוב השטר בעד המלוה, דאנן סבירא לן דהלוה כותב השטר בעד עצמו' שילוה מהלוה ע"ז, א"כ היינו דוקא. היכא שלא כתב שמשעבד עתה ע"י השטר, אז אמרינן דכותב השטר בעד עצמו. אבל היכא שכתב בפרוש, שמשעבד ע"י השטר הרי הוא אומר בפירוש שמצוה לכתוב השטר בעד המלוה. א"כ הרי צוה לעדים שישביחו וישנו את הניר בעד המלוה: א"כ הרי לכ"ע זכה המלוה. כדין הצבע אם אמר לו הבעל לצבוע בעד האשה, והא דלא סבירא לן עדיו בחתומיו זכין לו. הוא משום דאנן סבירא לן: דבסתמא אין עושה בעד המלוה. אבל אם עשה בפירוש בעד המלוה לכולי עלמא עדים בחתימתם זוכין בעד המלוה. אבל היכא שכתב בסתמא דאז כתב השטר בעד עצמו. אז אף אם מסר המעות בפנינו כל זמן שלא מסר אמרינן הרי כתב בעד עצמו, ובמה יזכה המלוה, כיון שלא זכה ע"י חתימת עדים. שהם חתמו בעד הלוה לא בעד המלוה, אבל אם שעבד בפירוש מעכשיו הרי אומר בפירוש שיחתמו בעד המלוה. וזכו לכולי עלמא העדים בחתימתם בעד המלוה

סימן ט"ו יחקור אם חיוב האחריות בנמצאת גזולה הוא מטעם מקח טעות או מטעם חיוב אחריות, ויבאר, דאין אדם מתחייב שלא מדעתו אף היכא שזכות