לבוש מרדכי בבא מציעא פה

בגוף הכלי, אבל אם לא השביח באופן שנשתנה, אז אין לו קנין רק בצורת הדבר. מעתה מבוארים בפשטות דברי תשובת הרא"ש שכתב גבי טבלא, שאם ציירה בסמנין. ואסרה, אף אם נימא דאומן קונה בשבח כלי, לא מצי לאסור: משום דאין שבח סמנין על גבי צמר. והקשה הקצות הא גמ' מפורשת גבי נתן צמר לצבע לצבוע אדום, דקני בשבח סימנין, אכן לדברינו לא דמי כלל, דהנה בנתן צמר לצבוע נהי דאין שבח סימנין על גבי צמר, אכן הצמר גופא הרי נשתנה, וכיון דנשתנה. הרי כל הצמר הוא עתה שבח של הצמר הראשון וכדביארנו למעלה, דכל דבר שנשתנה, הוא עתה שבח של הדבר, א"כ למאן דס"ל אומן קונה בשבח הרי הוא קונה בגוף הצמר. שהרי הם עתה שבח של הצמר, כיון שנשתנה צורתם, ואנן קי"ל צביעה בכל גוני הוי שינוי כדפסקינן לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור, ולא מפלגינן בין קלא אילן לצבע אחר, וכן הוא מפורש בב"ק צ"ה, דלצבוע אדום וצבעו שחור הוא שינוי וכיון דהוי שינוי, א"כ הצמר גופא הוא שבח אבל בטבלא לא נשתנה עצם הטבלא בשביל שציירה, וכיון דלא נשתנה א"כ אין לו קנין בגוף הטבלא, רק בהשבח שעשה, וכיון דאין שבח סמנין על גבי הטבלא, אין לו בגוף הטבלא כלום, דסמנין אין בהן ממש והוא לדעתי פשוט וברור

נמצא לפי זה לא קשה כלל אליבא דהרמב"ם. איך כשר קטן לכתוב הגט למאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי, אכן לדברינו הוא פשוט. דהנה אימתי קנה אומן בגוף הדבר, היינו דוקא אם עשה שינוי בגוף הדבר, אבל אם עצם הדבר לא נשתנה אין קונה את עצם הדבר לפי זה נהי דאמרינן דאם גזל ניר וכתב עליו גט קונה בשינוי, היינו דוקא בכתב כל הגט דאז הוא שינוי בכל הדבר, שנשתנה שמו, שמקודם הי' ניר ועתה נעשה ספר, וכיון דנשתנה שמו, קנהו בשינוי, אבל כל זמן דלא כתב כל הגט, ולא נעשה הגט ספר, הוי רק כטבלא וצייר עלי' ציורים, דלא הוי שינוי על גוף הדבר והציורים הא יכולין לגרוד, א"כ הרי הגט כשכתב רק טופס הגט הא לא עשה שינוי כזה שישתנה עצם הדבר שהרי קטן אין כשר אלא לכתוב טופס הגט אבל לא תורף, וטופס הגט הא לא הוי שינוי, ועדיין ניר הוא. אף שכתב עליו, כיון דלא נעשה עדיין ספר, הוי רק כצייר על גבי טבלא, דקי"ל אין שבח סמנין ולא קנה לא מטעם שבח, דאין שבח סמנין. ולא מטעם שינוי, דכל זמן שלא כתב התורף, לא נשתנה שמו, דלאו ספר הוא, משו"ה קטן כשכותב הטופס, לא קנה כלל אבל כשכתב התורף דאז נשתנה שמו, הוי שינוי (ועיין תוס' ב"ק צ"ו ד"ה ועבדי. ושם מפורש הדבר.) משו"ה אם גזל ניר וכתב עליו גט כולו, קנה, דהוי שינוי

לפ"ז מיושב מה שהקשינו. איזה קנין הוא הא דעדיו בחתומיו זכין לו כיון שלא נטלו השטר בידם, במה זכו העדים את השטר למלוה. אכן לדברינו ניחא דהנה אם אומן עשה כלי בעד אחד, הרי קנה בעה"ב שעשה בעדו השבח למ"ד אין אומן קונה, כן הוא הדין שנקנה השבח בעד בהה"ב שעשה בעדו, ולמ"ד אומן קונה, היינו דוקא שייר לו קנין לשכרו, אבל השבח בעצמו, אם ישלם לו שכרו, קנוי להבעה"ב, מטעם שהאומן עשה אדעתא דהכי ואם ראובן אומר לפועל, הילך כסף זה ועשה בשביל שמעון נקנה הכלי לשמעון. שכיון שנשתנה חומר הכסף אל הכלי, הרי שייך עתה על כל הכלי, דינא דאומן קונה בשבח כלי ואף דבכל אומנים נשאר עדיין קנין בגוף הכלי לבעה"ב היינו משום דמסתמא לא כיון האומן לקנות לגמרי וכמו שביארנו למעלה לדעת התה"ד, אבל הכא דמדעת בעה"ב הוא עושה השבח בעד שמעון ממילא נקנה כל הכלי לשמעון. שהרי זה הוא דין דאומן, דכשאומרין לו עשה בשביל פלוני פעולתו וקנינו בשביל פלוני, ועד כאן לא פריך בב"ק (דף ק"ב) אלא מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה, אבל אם הודיעו לכ"ע נקנה הצבע לאשה כיון שצבעו בעד האשה זהו דין פעולה, שאם עושה בעד אחד קנינו ופעולתו בעד ההוא, וכמו אם שכרו ללקט מציאות. מציאתו לבעה"ב. ה"נ בשכרו להרויח שבח הפעולה, ומה לי אם שכרו ללקט מציאות בעד עצמו או ששכרו ללקט מציאות בעד אחר, יקנה האחר, ה"נ אם שכרו לעשות כלי בעד אחר. שעתה כל הכלי הוא שבח, קנין השבח, הוא של שמעון. שראובן שכר את הפועל לעשות בעדו, ומשו"ה שייך שפיר עדיו בחתומיו: שהרי העדים ע"י חתימתן. הם משנים את הניר, שמקודם הי' נייר, ועתה נעשה שטר, וכמו שכתב המחבר דאם גזל ניר וכתב גט, דקנה, דבמה שנעשה גט הוא שינוי, א"כ עתה כשהעדים חותמים ועושים מהניר שטר הם משנים את הניר, וזהו פעולתן, ועתה השטר הוא שבח הניר, והעדים הם הפועלים העושים את השבח הזה והלוה צוה להם שיעשו את השטר בעד המלוה, משו"ה זוכים הם ע"י חתימתם שהיא פעולתם, שעי"ז משנים ומשביחים את הניר, בזה הם זוכים בעד המלוה, וזהו דינא דעדיו בחתומיו. היינו ע"י החתימות שמשנים הם, בזה הם משביחים בעד המלוה וזוכים השטר בעד המלוה

ובזה יתישב קושית הב"י בסימן ס"ה דכיון דהרא"ש פסק עדיו בחתומיו זכין לו: למה איצטריך בעבדים, דכשיבא שטר שחרורו, נימא לי' אייתי ראי' אימת מטא שטרא לידך, הא קי"ל זכות הוא לעבד, אכן לפי דברינו: האי דינא דעדיו בחתומיו: הוא רק מדין קנין. ולא שייך כלל בשחרור, דבעי דוקא ונתן בידו. והא דבגמ' בעי למימר דלמאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ניחא, התם קאי אליבא דמ"ד יש קנין לעבד בלא רבו, וא"כ אף דאין מועיל קנין של שטר שחרור, מדין שחרור, לאיסורא שבעבד מועיל מדין שטר לממונו, ככל שטר דעלמא. אבל אנן קי"ל אין קנין לעבד בלא רבו. וא"כ אף לקנין גופו אין מועיל מדין שטר, רק מדין שחרור, ובשחרור בעי דוקא בידו, דומיא דגט, ועיין בקצוה"ח סימן ר' דזהו טעמא דבעי דוקא לשמה בגט שחרור ושלא לשמה אין מועיל מדין שטר, משום דבעי שתהא בידו ויהי' גטו וידו באין כאחד. דזהו דין בגט

ובזה יתישבו דברי הרי"ף שכתב דבשובר לא בעינן מטא לידו, דבדבר שתחת ידו זכה מעת חתימת העדים אף בלא מטא לידי' וכבר הקשה הש"ך בחו"מ סי' ל"ט דהא תני בהדיא, דאם אין האשה מודה דלא יחזיר ועוד דתנן במשנה דייתיקי מתנה ושוברין לא יחזיר שמא כתובין היו ונמלך שלא ליתנן. ולדעת הרי"ף גבי שובר כי נמלך מאי הוי. ועיין שם בקצות החשן, אכן לדברינו ניחא. דהרי ביארנו טעמא דעדיו בחתומיו זכין לו, הוא משום, שהרי לפי צווי הלוה כותבין השטר בעד המלוה והא דבעינן מטא לידי' דוקא. הוא משום שהרי הלוה צוה למסור השטר לידו דוקא, א"כ הרי הוא רוצה שלא יתנו השטר ליד המלוה. וצריך הוא עוד להשטר ללות הכסף מהמלוה, א"כ מה שצוה לכתוב השטר בעד המלוה הכונה הוא דוקא. שהשטר יהי' בעד המלוה באופן אם אשעבד עצמי עליו, היינו שאלוה מעות ואתן לו השטר, בזה אשתעבד ע"י השטר: באופן זה הוא מצוה עתה לכתוב השטר וכפי כונתו כן נעשה הדין שנעשה השטר בעד המלוה. באופן אם הלוה ימסרנו לו וישתעבד עצמו ע"י השטר היינו דוקא אם מטא לידי' מיד הלוה. והנה כל זה לא שייך לומר אלא בשטר הלואה שע"י השטר משעבד עצמו דהרי ע"י הלואה בעצמו לא חל השעבוד שייך שפיר לומר שהיתה כונתו. שהוא מצוה לכתוב השטר בעד המלוה. באופן אם הוא ישעבד עצמו ע"י השטר הזה, אבל