לבוש מרדכי בבא מציעא פב

לו בהשבח, דזה היינו דמי פעולתו לא חשב להוציאו, אבל אם אין אומן קונה בשבח כלי לא תליא כלל בדעתו, וא"כ אין לו קנין כלל בהשבח, אף לדמי פעולתו, ומשו"ה אמרינן נמי דאם שברן האומן פטור מלשלם, משום דמן הדין אלו לא הי' האומן חושב לעשות בעד בעל הבית הי' השבת שלו, ורק מפני שחשב שעושה השבח בעד בעה"ב, א"כ ע"ז אמדינן דעתו, דאף שהיתה כונתו שעושה השבח בעד בעל הבית, אדעתא דהכי לא הי' דעתו שישביח בעד בעה"ב ויהי' עליו חיוב לשלם, ובודאי אלו הי' יודע שישבר, לא הי' חושב בעד בעל הבית ואלו לא הי' חושב הא לא הי' צריך לשלם, שהרי אז הי' השבח שלו כדין אומן קונה בשבח כלי, א"כ גם עתה שחשב שיהי' השבח של בעה"ב, כיון דאדעתא דהכי שישלם בעד השבח אם ישברם קודם ששילם לו לא הי' חושב, א"כ נשאר הדין כמו אלו לא הי' חושב כלל שאז הי' כל השבח שלו, משו"ה פטור, אבל למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, כיון דשכרו לעשות, כל השבח מעיקרו של בעל הבית, משו"ה אם שברן חייב, שהרי שיבר כלי של בעה"ב. וכן מצאתי שכן מפרש שם הרשב"א ז"ל

ולפ"ז לא הבנתי כלל תירוצא של מרן הקצות, שכתב דמשו"ה יכול חרש שוטה וקטן לכתוב גט אף למ"ד אומן קונה בשבח כלי, משום דבעה"ב הא יכול לסלקו אף בע"כ, א"כ לא בעינן דעתם אכן לדברינו לא דמיא כלל, דנהי דאם הי' האומן גדול יכול בעל החפץ לסלקו בע"כ, היינו משום דבששעה שעשה. היתה כונתו להשביח בעד בעל הבית, והקנה ע"י פעולתו השבח לבעל הבית ושייר בעדו קנין בהשבח רק על דמי פעולתו, משו"ה אין לו בהשבח אלא דמי פעולתו, אבל כל זה הוא, רק מטעם דכונתו הי' כן, אבל במה דלא היתה כונתו הרי קנוי לו בעצמו, דמשו"ה אם שיברן פטור, א"כ בקטן דאין כונתו והקניתו כלום, הדרא קושיא לדוכתה, כיון דבלא כונה להקנות השבח להבעלים, הוא בעצמו קונה השבח א"כ בקטן הרי קונה הוא בעצמו כל השבח, שהרי דעתו אין מועיל כלום: וא"כ קמה הקושיא כיון דהקטן האומן קנה בשבח הכלי' איך יכול אח"כ לגרש בגט שאינו שלו

ואפשר לתרץ קושית הפני יהושע, דאימתי קרוי שבח שאומן קונה. היינו דוקא אם נשבח בכעין זה שראוי לכולי עלמא וראוי השבח גם בעד כל העולם אז הוא קונה השבח אבל אם אין ראוי הדבר, אלא לבעל הבית ששכרו לעשות, לא קרוי שבח שיקנה האומן אחרי שאיננו שבח, שראוי לכל העולם ולגבי האומן אינו כלום, רק שכר פעולתו יכול לבקש לפי זה גבי גט דאין ראוי אלא להבעל דהוא יכול לגרש בו. אבל אחר אין יכול לגרש בו: שהרי נכתב לשם אשה זו ולשם בעל זה וא"כ לא נעשה שבח כלל שהרי אין הגט זה ראוי לכלום לאחר וא"כ הוי רק נייר בעלמא לגבי הקטן: משו"ה לא קני כלל דלא שבח הוא

אלא דזה אינו תירוץ אלא אליבא דתוס' ורש"י דס"ל הא דהכל כשרין לכתוב הגט הוא הטופס והתורף ביחד, א"כ אם כבר כתב שם האיש והאשה, הלא אין ראוי לכלום, אבל הרמב"ם ס"ל דהא דהכל כשרין לכתוב הגט אפילו חרש שוטה וקטן הוא דוקא בטופס הגט, אף דלכתחלה בעי דוקא שיכתוב לשמה. אפ"ה כותב חרש שוטה וקטן, אפילו לכתחלה, אבל בדיעבד שכבר נכתב הטופס הא מותר אפילו לאחר ליקח הטופס הזה ולכתוב הגט היינו להשלים התורף, שהרי אנן קי"ל דהתירו חכמים להסופר לכתוב טופס הגט ואפילו לכתחלה. א"כ הרי אח"כ מותר ליקח טופס ולהשלים עליו התורף ובדיעבד אם לקחו טופס שכתב חרש שוטה וקטן בשביל זה. וכתבו תורף בשביל אחר הא כשר וכיון דהרמב"ם ס"ל דהא דכשר קטן לכתוב הגט הוא דוקא בשייר התורף, א"כ תקשה למ"ד אומן קונה בשבח כלי' הא קנה השבח הזה. שהרי הטופס ראוי לכתוב עליו תורף לכל העולם וא"כ איך יכול להקנות, הא קטן לא ידע לאקנויי (ויש לפרש דכיון דלגבי דידי' אם יקנה הקטן אין ראוי לכולי עלמא לכתוב משו"ה לא קנה, אך גם זה קשה, שהרי יהי' ראוי לגבי עצמו לכשיגדל. למוכרו: ואפשר לפי דברי הנתיבות לתרץ כיון דהטופס אף אם נכתב מעצמו כשר. א"כ באופן זה רק אגר ידי' שקיל

אכן להרמב"ם יש לפרש ברוחא דהנה הקצוה"ח שם (בסימן ש"ו סק"ב) הביא תשובת הרא"ש ז"ל שאלת הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורים ששוחקין עליה באסקונדרא ואסרה על הבעלים אחר שציירה קודם שפרע לו שכרו, אם יש כח בידו לאוסרה. תשובה כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח הכלי' הרי אין לו בגוף כלום. אלא שכר הוא דמחייב עלה בעל הכלי' ואין לו כח לאסור הכלי ואפילו אם הי' האומן קינה בשבח הכלי, היינו היכא שיש ממשות בהשבח כגון שנותן לו עצים ותיקן כלי' אבל הכא לא עשה אומן אלא ציירה בסמנין ואין בזה ממש דאיבעיא לן פ' הגוזל קמא אם יש שבח סמנין על גבי הצמר כגון אם צבע קוף צמרו של ראובן בסמנין של שמעון. אם חייב לשלם השבח שהשביחו הצמר ולא איפשיטא האי בעיא ואין חייב לשלם: נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום וכי תימא יכול לגרוד: אם יגרדנו אין בו ממש, כדאמר התם במאי מעבר לי' בצפון, צפון עבורי מעבר. ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח הכלי' אין יכול לגרוד כליו של בעה"ב עכ"ל תשובת הרא"ש

וכתב ע"ז הקצות החשן ז"ל והוא תמוה מאד שהוא נגד סוגיא דהגוזל דף צ"ט דאיתא התם אמר רב אסי' לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן. אבל נתן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי כו' לימא מסייע לי' הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה. נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לו. לאו שהקדיחו לאחר נפילה דאיכא שבחא וש"מ אומן קונה בשבח כלי כו' ומבואר דאפילו בצבע אמרינן אומן קונה בשבח כלי. וכבר התפלא בזה בתשובת מהר"ש הלוי חלק חו"מ סימן ז' עכ"ל הקצות החשן

ונראה לי לתרץ דברי הרא"ש, דהנה בספרנו "לבוש מרדכי" על ב"ק סימן כ"ט כתבנו לתרץ קושית הקצות בסימן כ"ט אמאי אמרינן דמכר עובר פרה לא מכור דהוי דבר שלא בא לעולם, והא העובר מונח במעיה, והוא כאבר מאברי הפרה, וכמו שיכול למכור אברי הפרה אף הפנימים כמו הטחול והכליות: וכמו שיכול למכור הקיבה: כמו כן יהי' בידו למכור העובר דמ"ש חתיכה זו מכל חתיכות הבהמה. ובארנו שם דהנה בתמורה אמרינן גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך לרבא דס"ל אי עביד לא מהני והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים, משלם כשעת הגזילה, תיובתא דרבא' אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל, ולאביי האי אשר גזל מאי עביד לי' כו'

והנה לכאורה קשה הא דפריך והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה הא אין הקושיא מדוע מועיל השינוי' הא רחמנא אמר לא תגזול, א"כ ע"י השינוי: הוא עובר על מימרא דרחמנא ולא יועיל דזה לא הי' קושיא, דהרי התוס' פירשו בתמורה דאימתי שייך לומר אי עביד לא מהני היינו דוקא, היכא דממילא לא הי' מועיל ורק ע"י מעשיו מועיל שייך אי עביד לא מהני' אבל היכא דאף ממילא הי' מהני א"כ לא