לבוש מרדכי בבא מציעא פא

דהנייר והדיו של הבעל, מה שלוקח הסופר הוא שכירות ידו, ואין לו שום קנין בשבח הגט, וכדאמרינן גבי הנותן צמר לצבע דצבע אגר ידי' הוא דשקיל, והוא השיב לו דלא הוא דודאי הא דאמרינן דאומן קונה בשבח כלי הוא אפילו לא נתן מאומה, כדמוכח מההיא דעשה לי שיריים ונזמים ומנתן עצים לעשות שידה תיבה ומגדל כו' אלא מיהא בעינן שיעשה מעשה גדול וחשוב, אבל גבי הנותן צמר לצבע, דאינו מעשה גדול בעינן שנתן הסמנין משלו, וא"כ בנ"ד גבי מעשה הגט, דכתיבת הגט בודאי הוא מעשה גדול וחשוב, א"כ למ"ד אומן קונה יש לסופר זכי' בגט ולא קרינן ונתן ולא הויא מגורשת עכ"ד הג"פ

אכן התורת גיטין כתב על זה (הובא ג"כ בפתחי תשובה) דאישתמיטתי' להג"פ דברי הרשב"א בשם הראב"ד שהקשה ג"כ דמאי שנא גבי צמר לצבע אמרינן דאם הצמר והסמנין דבעה"ב, דצבע אגר ידי' הוא דשקיל, ואמאי בנותן לו עצים לעשות תיבה אמרינן דאומן קונה ולא ניחא לי' לחלק כמ"ש הגט פשוט, דבעינן שיעשה מעשה גדול, רק כתב לתרץ דלגבי הצמר סמנין הוא דעבדי' השבח ואומן לא קני בה ולא מידי, אבל בעצים, כיון דלא צריכי לסמנין, רק לאומנתו של אומן, אומנתו זה הסמנין ע"כ. וא"כ ה"נ בגט כיון דצריך לסמנין, היינו הדיו, שפיר אמרינן דהדיו עביד להשבח, והסופר אגר ידי' הוא דשקיל, כמו בסמנין דצבע. ובזה תירץ בנתיבות המשפט סימן ש"ו קושית הפני יהושע שהקשה איך כשר חרש שוטה וקטן לכתוב את הגט, הא חרש שוטה וקטן לא ידעי לאקנויי, וא"כ למ"ד אומן קונה בשבח כלי איך יכול חרש שוטה וקטן לכתוב גט, הא הם קנו את הגט, ונא ידעי לאקנויי, ונמצא מגרש בגט שאינו שלו, ותירץ בנתיבות המשפט, לפי שיטתו דכיון דצריך דיו והדיו של הבעל לא אמרינן בזה אומן קונה בשבח כלי

אולם אנכי בעניי לא ירדתי לסוף דעתו, מה שמפרש דהיכא דבעי דבר אחר כדי לעשות השבח כמו סמנין ודיו, אז לא אמרינן אומן קונה בשבח כלי ואם השבח הוא בלא דבר אחר רק מעשה האומן לבדו. אז קונה בשבח כלי' ודבר זה תמוה דאם היא נתנה זהב ולא בעי יותר, אז יקנה האומן שבח כלי' ואם יצטרך עוד דבר כדי לעשות השיריים. לא יקנה האומן שבח הכלי, ואין זה אלא דברי נביאות, כיון דהיכא דלא בעי כלום לתקן הכלי רק אומנתו לבד: אז קונה בשבח הכלי' הרי חזינן דאומנתו מועיל לקנות וקונה מה שהועילה אומנתו, ומה שפעל הוא בהעצים קונה השבח שעשה ע"י אומנתו, א"כ אף אם לעשות הכלי בעי עוד דבר אחר בשביל זה יאבד הוא אומנתו שפעל בהכלי: אף שנצרך להפעולה עוד דבר אחר. אבל הלא הוא ג"כ השביח, ושבחו ופעולתו להיכן אזל כיון דדין הוא דשבח הבא ע"י פעולתו הוא קונה, והלא גם בנתן לו עצים לעשות תיבה. הלא בלא העצים לא הי' עושה הכלי ואעפי"כ אמרינן דשבח שנעשה ע"י אומנתו הוא קונה. ועוד אטו היכא דלעשות תיבה בעי עוד מסמרות נימא כיון דלעשות תיבה בעי מסמרות לא יקנה שבחא אלא ודאי דאף אם לעשות תיבה בעי כמה דברים כמו מסמרות ומנעלים, אעפי"כ הוא קונה שבחא דאשבח ע"י פעולתו, ה"נ היכא דבעי עוד לפעולתו סמנים ודיו: יקנה הוא השבח

עי"כ דאין כונת הרשב"א לחלק העיקר בין היכא דבעי עוד דבר מלבד פעולתו להשבח. בין היכא דלא בעי רק פעולתו לבד רק כונת הרשב"א לומר דבצבע פעולתו אין משביח כלל דעיקר מה משביח מה שנצבע ע"י הסמנין א"כ הסמנין בלבד הוא עושה הפעולה, והצובע אינו רק מקרב אבל הפעולה, היא הצביעה, באה רק ע"י הסמנין, משא"כ בעצים. השבח בא ע"י הפעולה. ומה שכתב הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל אבל עצים כיון דלא צריכי לסמנין. רק לאומנתו של אומן אומנתו זה הסמנין. אין כונתו לומר. דאלו הי' צריך לסמנין. אז לא הי' קונה כלל רק דאלו הי' צריך לסמנין ואומנות: אז לא הי' קונה האומן כל השבח. דמה שנשבח ע"י סמנין. הוא דעבדי' ואלו הי' צריך לסמנין ואומנות. אז הי' קונה האומן בהשבח רק לפי אומנתו אבל כיון דלא צריך לסמנין. רק לאומנות, משו"ה הוא קונה כל השבח. ואם נשבר אין משלם כלל ובסמנין כיון דאינו אלא מקרב הסמנין לא קנה הצבע כלל ואלו הי' צריך לסמנין ואומנות הי' קונה מחצה השבח היינו מאי דאשבח ע"י פעולתו. אבל לא מה שנשבח ע"י הסמנין דהסמנין מעצמם עושים וא"כ לא דמי כלל דמיון סמנין לדיו דגבי גט דבשלמא אם הי' הדין גבי גט שאם נשפך דיו ונכתב מעצמו הגט ג"כ הוא גט כשר שפיר נוכל לומר דהסופר אינו אלא מקרב הדיו להנייר והוי דומיא דסמנין דצבע אגר ידי' הוא דשקיל אבל בגט הא בעינן וכתב. ואם נכתב מעצמו או כתבו קוף אינו גט. א"כ השבח מה שנעשה גט זה בא ע"י פעולת החרש והקטן דהם אין להם דין קוף וא"כ השבח בא ע"י פעולתם והדרה קושיא לדוכתה למ"ד אומן קונה בשבח כלי. איך כשר חרש שוטה וקטן לכתוב הגט

והקצות החשן בסימן ש"ו כתב לתרץ קושיא זו. למ"ד אומן קונה בשבח כלי: איך כשר חש"ו נכתוב גט הא לא ידעי לאקנויי. וכתב לתרץ לפי שטתו. דהא דאומן קונה בשבח כלי הוא רק למקצת קנינים לקדושי אשה ולהחזיקו עד שיפרע לו דמיו. אבל מכי פרע לי' דמיו אפינו בע"כ תו לית לי' בשבחא כלום. וכמו לוה למלוה במשכון דאפילו בע"כ מסלק. א"כ אפילו חרש שוטה וקטן יוכל לסלק דמי שכירות ואין צריך דעתן כיון דהוי אפילו בע"כ, וכמו שיוכל לסלק בע"כ אפילו לחרש שוטה לקטן. היכא שקנו משכון. דנראה כמו שקונין בשבחא. כן נמי אית להו דינא דבע"ח קונה משכון ואפילו הכי מלתא דפשיטא שיוכל לסלק חובם אפילו בעל כרחם וכל זה ברור עכ"ל הקצות החשן

ולדידי לא אתבררא עדנה הא מילתא דהנה לכאורה תקשה כיון דאפילו למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם פרעו אפילו בע"כ, אין לו יותר בשבח כלום א"כ אין לו להאומן קנין בהשבח אלא קנין לגבות שכרו, כדין בע"ח קונה משכון א"כ מה ענין זה להא דא"ר אמי דאם נתן עצים נעשות שידה תבה ומגדל ושברו אח"כ פטור. משום דאומן קונה בשבח כלי, כיון דלא קנה אלא קנין גוביינא בהשבח לגבות החוב, אמאי יפטר מכל השבח, אטו בע"ח שקונה משכון לגוביינא אם שיבר או הפסיד אין משלם בעד כל המשכון ואפילו נאבד בפשיעה משלם ומכל שכן בהפסיד בידים: וא"כ אמאי פטור מלשלם בעד השבח, בשביל שיש לו קנין לגוביינא לגבות שכרו' ע"כ דהכונה הוא כן. דזה ודאי דהשבח הוא של בעל הבית היינו דלא מצי האומן לעכבו לעצמו. אם הבעל הבית רוצה לשלם לו בעד פעולתו: אלא דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי' הטעם דאין האומן יכול לעכבו לעצמו, משום שעשה השבח בעד בעל הבית ואדעתא דבעה"ב אשבח, שאם יתן לו פעולתו יהי' שייך לו השבח. וכיון דעשה אדעתא זו. נעשה כן הקנין. שהשבח של בעה"ב. ורק יש לו קנין לגוביינא. דמסתמא זה לא הי' כונתו להוציא קנינו, היינו קנין פעולתו בעד השבח. כיון דאלו לא הי' חושב בעד בעל הכלי לא הי' שייך השבח לבעל הכלי, ורק מפני שחשב שעושה בשביל בעה"ב. אמרינן דשייך השבח לבעה"ב א"כ אין לו אלא מה שחשב בודאי, אבל קנין דמי שכירותו יש