לבוש מרדכי בבא מציעא עט

אפשר לחייב את השליח. יתחייב המשלח ומש"ה הוצרך לשנות דעבד ואשה בני חיובא נינהו. אלא שאין להם במה לשלם

אכן רב סמא תרגמא קמי' דרבינא. דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. היינו דמלמדין דבכל התורה, עבירה אין נכנסת כלל תחת גדר וסוג השליחות שיהי' זה עושה מעשה החטא, ופעולת הדברים, העונש החיוב והאיסור, יהי' על המשלח. דעבירה אין נכנסת תחת סוג זה, רק איש במעשה חטאו יענש, משו"ה אף היכא שהשליח אינו בר חיובא, ג"כ לא אמרינן. שיהי' זה עושה המעשה והחטא וזה יתחייב, וכיון דחיוב כפל אינו אלא דוקא במעשה העבירה. דמלבד קנין הגניבה: איסור העבירה מחייב הכפל ובעי דוקא שיעשה מעשה הגניבה: משו"ה היכא דאי בעי לא עביד. אף מי שאינו בר חיובא. לא חל על המשלח האיסור דכללא הוא. אין שליח לדבר עבירה דעל עבירה לא שייך שליחות, שיהי' זה עושה מעשה העבירה וזה מתחייב. משו"ה תרגמא רב סמא. דתניא באי בעי לא עביד היינו בחצר דבע"כ מותיב בה אין הכונה שהחצר הוא קונה בעדו. אלא הוא קונה ע"י חצירו. ורק מדין שליחות הוא' דמה שהוא קונה ע"י חצירו: הוא מדין שקונה ע"י שליח, אבל המעשה הוא בעצמו עושה, א"כ דוקא בחצר שהוא בעצמו עושה ע"י חצירו: מחויב כפל אבל במי דאי בעי לא עביד. דאז השליח בעצמו עושה, המשלח אין מחויב בכל גווני

אלא דכל זה הוא בעברה בלבדה, ע"ז תרגם רב סמא קמי' דרבינא, והודה לו רבינא דעל עבירה לא שייך שליחות, דהא אמרינן: דאין שליח לדבר עבירה, אין הכונה שמפני העבירה בטל השליחות, אלא הכונה דעל עבירה אין שליחות, אבל היכא שהענין קנינים. אלא שיש בהקנינים עבירה נהי שהמשלח לא יוכל להתחייב מלקות, כיון שהוא לא עבד העבירה אבל עכ"פ הקנין יחול, וצריך לומר. דיש עוד דין דמפני העבירה בטל הקנין. ושם הטעם, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. משו"ה אם יש בדבר עבירה, בטל השליחות וכיון דהוי משום דברי הרב ודברי התלמיד א"כ בכה"ג אף רב סמא יודה, דהיכא דהשליח לאו בר חיובא ולא שייך גבי' דברי מי שומעין בכה"ג חל השליחות, דהוא תרגם קמי' דרבינא דאף היכא דאיננו בר חיובא, כיון דאי בעי עביד. לא חל השליחות: דוקא בעבירה, דשם מלמדין שני הכתובים, דעל עבירה, לא שייך שליחות, אבל על הקנינים: דשם הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד גם רב סמא יודה דהיכא דשליח לאו בר חיובא. לא בטל הקנין

לפי זה לא קשה קושיות הש"ך אמאי פסק הרמ"א כרבינא ולא קשה קושית הפנ"י. אם נימא לחומרא יש שליחות לעכו"ם. א"כ בשבת. בחסימה ובסירוס יהי' אסור לומר לעכו"ם שהוא אינו בר חיוב. ויש לו שליחות לחומרא אכן לדברינו לא קשה כלל דרבנו הרמ"א לא קאי לענין כפל ועונשין, דאינם בזה"ז. וקאי רק לענין קנינים, דהיכא שהוא דבר עבירה בטל הקנינים. ושם הטעם. משום דברי הרב ודברי התלמיד, ושם גם רב סמא מודה דהיכא דלאו בר חיובא לא בטל השליחות. ולפ"ז באמירה לעכו"ם, לעשות מלאכה בשבת או לחסום ולסרס. דשם עבירה בעצמה, התם הא תרגם רב סמא והודה לי' רבינא. דדוקא באי בעי עביד תליא היינו דדוקא בחצר דבע"כ מותיב בה, שם המשלח מחויב, משום דהוא עושה. ע"י החצר אבל בעכו"ם, כיון דאי בעי לא עביד לא שייך כלל שזה העכו"ם יעשה המעשה והישראל יעבור, אף אם הי' שליחות לעכו"ם. ולא קשה נמי קושית הש"ך על הרמ"א מהאלפסי דלא הביא החילוקים. ולדברינו אדרבה דינו דהרמ"א לקוח מהאלפסי, דהאלפס כתב דמשו"ה לדבר עבירה אין שליחות. מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ולא הביא כלל החלוקים. אלא ע"כ דרב אלפסי ס"ל דכיון דאמר דהטעם, משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין: הרי בפירוש שנה לנו. דהיכא דלא שייך. כגון דהיכא דלאו בר חיובא, בכה"ג לא בטל השליחות, משום דרב אלפסי ג"כ לא קאי לענין כפל ועונשין דאינם נוהגין בזה"ז והאלפסי קאי רק לענין קנינים ובקנינים הטעם דנתבטל הוא רק משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין בכה"ג יודה רב סמא לרבינא. ושם בגמ' דתרגם רב סמא קמי' דרבינא והודה רבינא. מיירי בעבירה עצמה דהתם ילפינן משני כתובים דאין על עבירה שליחות וחיובים. לחייב המשלח אבל בקנינים ביאר האלפסי, דהטעם משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ממילא ידעינן. דכל היכא דלא שייך זה, יש שליחות

אכן כל זה שביארנו הוא דעת האלפסי והרמ"א, אכן שיטת התוס' אף שבארנו בספרנו על ב"ק (סימן ל') דגם דעת התוס' כן: דעל עבירה בעצמה אין שליחות ורק היכא דשייך קנינים: ורק מפני העבירה בטל השליחות בזה ביארו בתוס' דבשוגג יש שליח. ובזה יישבנו קושית הנו"ב מה דאמר בגמ' מודה שמאי באומר בעול את הערוה ואכול את החלב דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולא קאמר אליבא דידן בשוגג. ועוד קושיות יישבנו. אכן תוס' בב"ק ס"ל דהאי לישנא דאמר הטעם משום דשליח לאו בר חיובא. והאי לישנא דאי בעי עביד פליגי, גם היכא שיש קנינים. אלא דבתוס' פירשו דלמאן דס"ל דתליא באי שליח בר חיובא הטעם דאין שליח לדבר עבירה, היכא שיש קנינים דהפירוש דנתבטל השליחות. משום דברי הרב ודברי התלמיד ולדידי' הטעם, דבשוגג יש שליחות דכיון דלא ידע לאו בר חיובא מקרי' היינו דלא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. היכא דלא ידע, ולהאי לישנא דאי בעי עביד כתבו בתוס', דכיון דלא ידע, בודאי יעבוד. והיינו דלא כרב אלפס דס"ל דהיכא שיש קנינים, כו"ע מודו: דהטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד

וצריך לומר לשיטת התוס' דהיכא שיש קנין אף שבעינן גם לענין שיתחייב, את האיסור, אעפי"כ כיון דהאיסור הוא הקנין: מחויב הוא. היכא שיש טעם לחייב. כמו בשוגג דמשו"ה הקשו שם בתוס' דמאי פריך מטובח ע"י אחר. לוקי בשוגג. והא התם מחייב בטביחה: דוקא בצירוף האיסור דטביחה, וע"כ דתוס' סבירא להו, דלמ"ד מפני שנשתרש בחטא היינו מפני שקנה את הגניבה. א"כ כיון שקונה הגנב הגניבה ע"י טביחת השליח. א"כ כיון דבשוגג לא יתבטל השליחות. יתחייב המשלח אכן היכא דלא שייך קנינים ורק עבירה בעצמה שם דוקא. למ"ד דתליא בשליח בר חיובא שם יש לומר בשוגג יש שליח. דהרי להאי מ"ד. ס"ל דגם על עבירה יש שליחות, אבל למ"ד אי בעי עביד, על עבירה בעצמה אין שליחות כלל ומשו"ה התוס' בקדושין דף מ"ב ד"ה אמאי כשהקשו מאי פריך ממעילה, הא התם בשוגג מיירי, הקשו רק כיון דלא ידע, הא לא שייך לומר דברי מי שומעין, ואילו בב"ק שם פירשו בתוס', דלמ"ד דתליא באי שליח בר חיובא, הטעם משום דברי הרב אבל למ"ד, דתליא באי בעי עביד, משמע דאין הטעם משום דברי הרב, אלא דהתם, דקאי לענין מעילה, דהתם לגבי המשלח, אין כאן קנינים, למ"ד דתליא באי בעי עביד, לדידי' על עבירה אין שליחות כלל, רק היכא. דאין השליח, העושה רק הוא עושה, וא"כ במעילה, אף בשוגג, לא הי' לחייב את המשלח, וע"כ דהוא חידוש במעילה, דמחייבינן את המשלח על עבירות השליח, אבל למ"ד דתליא באי השליח בר חיובא, דלדידי' על עבירה