לבוש מרדכי בבא מציעא עח

והנה רבינו הרמ"א כתב (בחו"מ סימן קפ"ב) ז"ל בכל דבר שלוחו של אדם כמותו: חוץ מלדבר עבירה, דקי"ל אין שליח לדבר עבירה: ודוקא שהשליח בר חיובא. אבל אם אינו בר חיובא, הוי שליח: אפילו לדבר עבירה. וכבר הקשה הש"ך על הרמ"א מדוע פסק הרמ"א כרבינא אחרי שהרבה פוסקים פסקו כרב סמא דאף היכא דהשליח לאו בר חיובא, כיון דאי בעי עביד. אי בעי לא עביד לא הוי שליח לדבר עבירה: וגרסת הרא"ש תרגמא רב סמא קמי' דרבינא היענו דרבינא גופי' קבלה מרב סמא ולא משכחת שליח לדבר עבירה אלא בחצר דבע"כ מותיב בה, וא"כ אמאי פסק הרמ"א כרבינא. עוד הקשה מדברי האלפסי שכתב בפ"ב דקדושין ולדבר עבירה, אין אומרין שלוחו של אדם כמותו, דקי"ל אין שליח לדבר עבירה, ולא הביא רב אלפס חילוק בין אם הוא בר חיובא או לא ע"כ דס"ל כרב סמא ולא אשכחן אלא בחצר ולא הוצרך להביא חצר דנ"מ לענין כפל ואינו נוהג בזה"ז עכ"ד הש"ך. והקשה הנתיבות הא נ"מ לענין אונסין דנוהג בזה"ז וא"כ הדרא קושיא. אמאי לא הביא הרב אלפסי חילוק אי כרבינא אי כרב סמא

ונראה לי דהנה הפנ"י הקשה על דברי רש"י (לקמן דף ע"א) דס"ל אף דאין שליחות לנכרי. היינו לקולא, אבל לחומרא יש שליחות לעכו"ם א"כ מאי מיבעיא (לקמן בדף צ') בחסימה וסירוס אי שייך אמירה לעכו"ם כמו גבי שבת, תיפוק לי' משום שליחות, ואי משום אין שליח לדבר עבירה, הא פסק הרמ"א כהאי מ"ד. דהיכא דהשליח לאו בר חיובא, יש שליחות אף לדבר עבירה ומשבת קשה למה איצטריכו לחדש דאמירה לעכו"ם שבות, תיפוק לי' מטעם שליחות

והנה על הקושיא למה איצטריכו לחדש בשבת מטעם אמירה לעכו"ם תיפוק לי' מטעם שליחות, יש שתירצו. דלא הקפידה תורה בשבת אלא שגופו ינוח וכיון דגופו נח אף שעשה העכו"ם מלאכה מותר אף אם יש שליחות לעכו"ם לחומרא

אכן לי נראה דגם בשבת הקפידה התורה. שלא יעשה ישראל מלאכה. אף שגופו נח. חדא דהרי בב"ק דף ס' אמרינן. דזורה ורוח מסיעתו בנזקין פטור: משום דהוי גרמא בעלמא דעיקר המעשה עושה הרוח דהמלאכה הוא מה שנברר המוץ וזה עושה הרוח. ורק בשבת חייב מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה הרי. אף דגופו נח. שלא עשה מלאכה ורק מעשה בעלמא. ואעפי"כ מחויב. ודוחק לומר דאם עושה מעשה שיש בה מלאכת מחשבת ג"כ מקרי לא נח

ועוד נראה לי ראי' דהנה איתא במכלתא הובאה באלפס פרק כל כתבי ובתוס' דמשו"ה מותר להעמיד בהמה על גבי עשבים בשבת שנאמר למען ינוח. ובודאי דפירוש המכלתא, דאיסור שאסרה התורה מלאכה לבהמה בשבת. הוא משום ניחא דגופא דצותה התורה לישראל, שגם בהמתו תנוח בשבת: ומשו"ה אסור לעשות מלאכה בבהמתו, כדי שתנוח וכיון דמה שאוכלת עשבים. אף שעושה מלאכה בשבת, מלאכת תולש כיון דאין זה אצלה חסרון מנוחה, דאדרבה זהו מנוחתה. משו"ה מותר וכיון דחזינן. דבאדם, אף בכה"ג שיש לו הנאה. הנאת הגוף ג"כ, כמו בהשתין ורק, ובבעל בתחלה בשבת אף דאין זה חסרון מנוחה, אעפי"כ חייב חטאת. הרי דבאדם אין טעם איסור מלאכה, משום חסרון מנוחה. והא דבאדם אם יתלוש בפיו ויאכל, יהי' פטור, אין הטעם: משום שאין זה חסרון מנוחה: אלא משום דאין דרך תלישה בכך. שיתלוש מן האלן בפיו. אבל אילו הי' הדרך בזה לאכול בפיו מן האילן. הי' חייב אף באכל מן האילן בפיו, הרי דבאדם חיוב של עשיית מלאכה הוא גם באין חסרון מנוחה, א"כ אם עשה שליח לעכו"ם לעשות בשבת. אם נימא דלחומרא יש שליחות. למה לן חידוש דאמירה לעכו"ם שבות תיפוק לי' מטעם שליחות, כיון דעכו"ם לאו בר חיובא דבכה"ג פסק הרמ"א דהיכא דשליח לאו בר חיובא. יש שליחות אף לדבר עבירה

ונראה לי דהא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו אין הכונה שאמרה התורה. שאם שלח שלוחו לעשות מעשה, אז אמרינן דהמשלח הוא העושה המעשה. דהמעשה בעצמה בודאי נחשב שעושה השליח. רק דפעילת הדברים, מועיל בעד המשלח כאלו הוא הי' העושה נמצא דשליחות לא הוי' אלא רק בעושה שליח לעשות מעשה שיש בה חלות ופעולות, כמו לגרש ולקדש אבל על דבר שאין בהדבר חלות ופעולות, רק המעשה בעצמה. ע"ז לא שייך שליחות. למשל אם אחד ימכור בית לחבירו, ע"מ שהלוקח ילך למקום פלוני ביום פלוני: ע"ז לא שייך לומר שיעשה שליח לילך למקום פלוני (מלבד טעמא דקפידא) שהרי השליח הלך ולא הוא. והכא הוי מעשה בעצמה בלי חלות ופעולות

והנה בקדושין (דף מ"ב) פריך מהשולח הבעירה ביד פקח הפיקח חייב, ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו ותירץ שאני התם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ופריך ממעילה ושני משום דהוי מעינה וטביחה ומכירה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ויש להסתפק, עתה דטעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא ילפותא משני כתובים הבאים כאחד. אי עתה ג"כ טעמא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היינו דגלי לן שני הכתובים, דבשארי עבירות חוץ ממעילה וטביחה. שם אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין: או אפשר דעתה שני כתובין הבאין כאחד מלמדין. דבשארי עבירות. אין על עבירה שליחות

ונראה להוכיח דעתה טעמא דאין שליח לדבר עבירה אינו מפני דברי הרב ודברי התלמיד דהנה בגמ' מקשה אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי' דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמחייב שולחן. ואם נימא דטעמא דאין שליח לדבר עבירה. הוא מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. א"כ אף אם נימא דאשה ועבד לאו בני חיובא נינהו. היינו דהמה אם גנבו פטורים אבל אטו אינם בלאו דלא תגנוב, ואף דאינם בני חיובא. אבל בני איסורא דלא תגנוב נינהו, וא"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (שוב מצאתי שהגרעק"א הקשה קושיא זו)

ועוד ראי' מדברי התוס' ד"ה דאמר שכתבו דישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא מקרי בר חיובא, ואם נימא: דהטעם משום שלא הי' להשליח לשמוע לו א"כ גם אם עובר משום לפני עור: ג"כ נימא הי' לך לשמוע דברי הרב' ולא לעבור על איסור לפני עור

עכצ"ל דעתה מה שאין שליח לדבר עבירה, אין הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (שוב מצאתי שהריטב"א בקדושין כתב ג"כ דאין הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד) אלא הטעם דגזיה"כ מטעם שני כתובין דאין שליח לדבר עבירה. והנה רבינא הי' סבור לומר דעבירה ג"כ נכנסת לגדר השליחות. דאף שהמעשה עושה השליח אבל העונש והחיוב הוא פעולת הדברים, ויכול להיות על המשלח. אלא דגלתה התורה, דכל זמן שיש לחייב את השליח אין לחייב את המשלח. אבל כל זמן שאין על השליח חיוב. שהוא איננו בר חיובא, אז מחויב המשלח ומשו"ה בחצר. דאין השליח בר חיובא. חייב המשלח' ומשו"ה פריך אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי' דלפי הס"ד הי' סבור דאינם בני חיובא יתחייב המשלח כיון דאמרינן דשני כתובים מלמדין. דהיכא שיכולין לחייב את השליח. אז לא חל פעולת הדברים: הוא החיוב. על המשלח אבל היכא דאי