לבוש מרדכי בבא מציעא עז

אין חוששין לגירושין. ונראה לי דביאור הירושלמי הוא כן דהנה הא דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד הא הוא מדין חלוקה, שכיון שיש להם עתה דבר של שותפות צריכים לעשות חלוקה בדבר שלהם וע"כ הם עושים חלוקה בימים. ובודאי דהחלוקה הוא רק על דבר המצוי אבל בדבר שאין מצוי, לא שייך לומר שיעשו חלוקה, היינו שעל זה גופא יעשו חלוקה דאם ימצא מציאה ביום של זה לזה וביום של זה לזה. דהרי מציאות לא אסיק אדעתי', וע"כ צריך להיות גם דין הזה של מציאה מדין החלוקה שחלקו ביניהם שיעשה ביום זה בעד רבו וביום זה בעד עצמו. והנה אם בכל קניני חצר הי' הכונה שהחצר זוכה בעד הבעלים, א"כ גם המציאה מפעולות העבד. א"כ הוא בכלל החלוקה שחלקו ביניהם. שיעבוד ביום זה לרבו וביום זה לעצמו. אך באמת כבר ביארנו דכל קניני חצר. אין הכונה שהחצר הוא הזוכה בעד הבעלים. דחצר איננו גברא ואיננו בר זכי' שנימא שהוא יזכה בעד בעליו. רק בחצר הבעלים בעצמם הם הזוכים, והא דאמרינן משום שליחות איתרבאי הכונה מדין שליחות על מה שאינו מונח בידו ורבתה התורה מדין שליחות:

דמה שהוא מונח בחצר הבעלים זוכים. כמו שזוכה אף שמונח ביד שליח. אם רצה השליח לזכות בעדו וכיון דקנין חצר הבעלים עצמם זוכים:

א"כ אף בעבד הרי יוכלו הבעלים לזכות בקנין עבדיהם שנימא שהבעלים בעצמם זוכים המציאה שהגביה העבד אף דבעבד, בודאי שייך שהעבד יזכה. אבל כיון דבשאר חצר הבעלים בעצמם זוכים, גם בעבד הזכי' הוא שהבעלים זוכים דלא גרע מחצר. והנה הם לא עשו חלוקה, אלא על פעולת העבד. שהוא יעשה ביום זה לרבו. וביום זה יעשה חצי העבד בעד חצי הבן חורין. אבל הא אין בכלל זה שיעשה הרב בעצמו. שהוא יצטרך לזכות בעד הבן חורין וכיון דקנין מציאה הוא שהרב זוכה ע"י עבדו. א"כ איך אמרינן דמצא מציאה ביום של עצמו כולו לעצמו, הרי נצטרך לומר שהרב זוכה ע"י עבדו לחצי בן חורין, וזה אינו בכלל החלוקה, וזה הוא דפריך ולית מחר בעי ועבדה לי' למארי' פירוש הא החלוקה אינו על הגוף, שהרי מחר הוא צריך לעבוד לרבו, א"כ גם היום הוא חצי של רבו, ואיך יזכה חצי של רבו לעצמו קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקדושין ביום של עצמו חוששין לקדושין, פירוש לדבריך ע"כ צ"ל דמשום הכי מצא מציאה ביום של עצמו לעצמו, משום דהחלוקה הוא על הגוף ואמרינן ברירה דביום זה הוא עבד גמור וביום זה הוא בן חורין גמור דאז יהי' ניחא מה דמצא מציאה ביום של רבו לרבו. וביום של עצמו לעצמו משום דביום של עצמו הוא בן חורין גמור ע"ז פריך א"כ תימא נמי אם קידש אשה ביום של עצמו חוששין לקדושין, משום דביום זה הוא בן חורין גמור, וזה בודאי דלא, דלא כן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחצי בן חורין קידש אשה אין חוששין לקדושין ומדקאמר סתמא ע"כ דאף ביום של עצמו אין חוששין לקדושין וכן גירש אין חוששין לגירושין, דאין עבד נעשה שליח לגרש שאינו בר גיטין וקדושין, הרי דאף ביום של עצמו גופו עדיין חצי עבד וחצי בן חורין, דאין החלוקה על הגוף. דגבי עבד לא שייך זה, וע"כ דהחלוקה רק על הפעולה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, כיון דמר בעי ועבדה לי' למרי', א"כ הרי גם היום הוא עדיין חצר הרב א"כ איך יזכה חצר הרב, בעד חצי הבן חורין ועל זה הא לא עשה חלוקה ובכלל כל הפעולות אינו, דהרי הרב הוא הזוכה כנ"ל ביאור דברי הירושלמי

ולפ"ז מיושב דברי הרא"ש דס"ל ברשות הנפקד כיון שקבל עליו הלה קנה, ולא קשה מה שהקשה המחנה אפרים, הא אין שליח עושה שליח לזכות דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח. אכן לדברינו לא דמי כלל דבשלמא אם היינו אומרים שהחצר הוא הזוכה, שייך שפיר להקשות, איך נעשה החצר שליח לזכות בעד פלוני אבל באמת אין החצר זוכה כלל, רק הוא הבעלים זוכה ע"י חצירו, רק במה זכה הוא בעד פלוני, בזה שמונח בחצירו דרבתה התורה דמה שהוא מונח בחצירו יש לו דין כאלו מונח בידו והוא מדין שליחות, א"כ לא שייך כלל בזה לדין מילי לא מימסרן לשליח, דהרי הוא שליח על הזכי' והזכי' הוא בעצמו עושה

ולפ"ז לא קשה להר"ן, כיון דס"ל זוכים להקדש, א"כ יזכה החצר של הקדש בעד הקדש אכן כפי דברינו, חצר לאו גברא הוא, שהוא יעשה זכיות, ורק דאדם זוכה ע"י חצירו וא"כ נצטרך לומר שההקדש זוכה ע"י חצירו וא"כ כמו דאין יד להקדש, שאין הקדש בעצמו זוכה א"כ לא יוכל לזכות ע"י חצירו

ולפ"ז לא קשה נמי מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם נהי דאין שליחות לקטן. חצירו יזכה לו מדין זכי'. אכן אם הי' הפירוש דזכי היינו שהחצר הוא הזוכה הי' קשה. אבל באמת הוא בעצמו צריך להיות הזוכה והא דאמרינן חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות. גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו אין הכונה דבמתנה החצר זוכה: אלא דבמתנה, כיון דזכות הוא לו יכול להיות האי דינא. שמה שהוא מונח בחצירו כמונח בידו: מדין שליחות, אף שלא בפניו שהרי זכות הוא לו. אבל על עצם הזכי' על זה לא שייך לומר שהחצר יזכה. וא"כ צריך הוא בעצמו לזכות ע"י חצירו מדין שליחות וכיון דקטן אין לו האי דינא לזכות ע"י שליח. משו"ה לא יוכל לזכות ע"י חצירו

והא דאיבעיא בירושלמי, אם שליח קבלה יוכל לזכות הגט ע"י חצירו: דלדברינו, דבחצר האדם זוכה ע"י חצירו, יקשה, א"כ אמאי לא יוכל לקבל ע"י חצירו. אכן הא מבואר אצלינו לדברי הרמב"ם: שליח קבלה בגט אין השליח זוכה, רק נעשה ידו כידה א"כ מיבעי לי' להירושלמי דאפשר דתוכל רק לעשות ידו של שלוחה כמותה. אבל לא חצירו. של שלוחה כידה. אכן לדברי הראב"ד דלא ס"ל להאי חידושא, ולדידי' שליח קבלה ככל השלוחים: וא"כ ראי' מירושלמי דהחצר הוא הזוכה. משו"ה מיבעי לי' אם יכול למסור שליחותו להחצר. משו"ה הראב"ד לטעמי' ס"ל דבמתנה זוכה החצר בעד הקטן

סימן יג יבאר דלמסקנת הגמ'. הא דאין שליח לדבר עבירה הכונה' דעל עבירה לא שייך שליחות כלל, שיהי' זה החוטא וזה המתחייב' אלא דיש עוד דין דהיכא שיש קנינים' בטלו הקנינים משום דהוי לדבר עבירה' ובזה יש חילוקים

(דף י") ומי איכא למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי והתניא ידו אין לי אלא ידו. גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ ואס"ד חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה. אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא כו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעו עביד ואי בעו לא עביד. אבל חצר דבע"כ מותיב בה מיחייב שולחו מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר לי' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן: