לבוש מרדכי בבא מציעא עו

א"כ גם אם נתונין תוך ד' אמותיו כיון דד' אמות של אדם קונה א"כ עשיר הוא

אכן לדברינו יתישבו דברי הירושלמי. דהנה דוד המלך חשש פן הוא עובר על מקרא דלא ירבה זהב, ומשום הכי אמר כל שאזכה, תיכף יהיה הקדש, ובזה כל שקנה נעשה תיכף לאחר קניתו הקדש וכמו שכתב הר"א ממיץ דכיון דבידו לזכות. לא הוי דבר שלא בא לעולם, והנה עני הוא שאין לו מאתים זוז ועשיר הוא שיש לו מאתים זוז, וככר הוא כמה פעמים מאתים זוז וא"כ הי' קשה לריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא איך אמר דוד ואני בעניי הכינותי, שאמר שנעשה הקדש אף קודם שקנה מאתים זוז משום שהקדיש כל שיבא לרשותי' אם נימא דד' אמות אין קונה לאדם, וא"כ כשהלך במלחמה במה קנה הככרים, ע"כ בהגבהה, וכיון דכל זמן שלא עקר את כל הככר עדיין לא קנה, ואימתי קנה בשעה שהגביה כל הככר ואז נעשה הקדש, הרי בעשרו הכין, שהרי ככר שוה כמה פעמים מאתים זוז, ע"כ דד' אמות של אדם קונה לו מציאה, וא"כ כשכבש דוד המלך מלחמה והלך ולקח את הזהב, הרי כשהי' הולך וככר הי' מונח הרי הככר נכנס מעט מעט לתוך ד' אמותיו: שהרי כשאדם הולך. הרי הוא מתקרב להדבר. וכל שהוא מתקרב, ד' אמותיו מתקרבים לאט לאט, וכל שהולך ד' אמותיו הולכים לפניו. ונכנס הדבר מעט מעט בתוך ד"א שלו, וכשהוא עוקר רגליו בעת שהוא עוד רחוק ד' אמות מן הככר והוא מתחיל לילך את הד' אמות, אם הי' כל רגע מפסיק הליכתו הי' נשאר בתוך ד' אמותיו רק מקצת הככר, וכן כסדר עד שנכנס כל הככר בתוך ד' אמותיו. וא"כ שפיר אמר דוד המלך ע"ה ואני בעניי הכינותי: שכיון שהוא אמר עוד קודם שנכנסו הככרים לתוך ד' אמותיו. שיהא הקדש שחשש לזכות הככרים ואח"כ להקדיש שמא הוא עובר על לא ירבה לו כסף וזהב: ומפני חסידותו אמר שיהא הקדש כל שיזכה, וא"כ הרי תכף. כשנכנס קצת מן הככר לתוך ד' אמותיו ונעשה שלו. תכף נעשה הקדש נמצא דהכין בעניו היינו שלא זכה עוד מאתים זוז קודם שנעשה הקדש וזה גופא דמפרש ר' יונה: דאיך יכול להיות שהכין דהמע"ה בעניו' אם הקדיש בשעה שכבר היו בתוך ד' אמותיו: הרי כבר עשיר הוא' שהרי ד' אמותיו זכו לו. ואם הקדיש קודם שזכה הא אין מועיל הקדשו. ע"כ שהקדיש, היינו שחל הקדשו ע"י שהקדיש ראשון ראשון היינו שאמר כל שיבא לרשותי יהי' הקדש

ואם נפרש הירושלמי כן יהי' ראי' לדברי הר"א ממיץ דלדברי הר"ן שמפרש גבי הי' לפניו ככר של הפקר דהוא זוכה בד' אמותיו להקדש. א"כ הוא בעצמו לא זכה כלל רק עיקר זכיתו להקדש והוא בזכיתו להקדש כזוכה בעד הדיוט וא"כ תקשה מאי ראי' מקרא דואני בעניי הכינותי דאדם קונה בד' אמות. דילמא באמת זכה דוד המלך ע"ה את הככר בהגבהתו בעד הקדש. מדין זכי'. כמו שאם הי' זוכה בעד הדיוט ומשו"ה קאמר בעניי שהוא לא זכה בעדו מאומה. ובודאי אם עני יזכה בעד עשיר אלף זוז יקרא העני עני' אחרי שהוא לא זכה בעדו מאומה, והוא רק זוכה בעד העשיר וא"כ הכא נמי אם נימא דאדם יכול לזכות בעד הקדש כדין זכית הדיוט בעד הדיוט א"כ אין ראי' כלל דאדם זוכה בד' אמותיו. ע"כ כמו שביארנו. דגבי הקדש לא שייך כלל דיני זכיות. דהקדש לא מדין קנין דאין שייך לגבי הקדש קנינים כלל דלא שייך לומר שרחמנא יזכה דכולי עלמא דילי' וכל דיני הקדשות אינם אלא דינים שאמרה תורה' שיש כח ביד אדם להטיל קדושה על הדבר, והיינו דוקא בשעה שהדבר שלו. וכל זמן שאין שלו לא שייך שיעשה הקדש וא"כ ע"כ צריך הוא לזכות ואח"כ לעשות הקדש וא"כ שפיר מביא ראי'. דהא במלחמה אם זכה הככרים ע"י הגבהה הלא ככר הוא כמה פעמים מאתים זוז וא"כ הרי הכין בעשרו, ע"כ דזכה בד' אמותיו. וראשון ראשון שנכנס לד' אמותיו נעשה הקדש א"כ ראי' דאדם זוכה בד' אמותיו, אכן לדברי הר"ן דס"ל שיש קנינים להקדש יקשה. א"כ אמאי אין חצר להקדש, יזכה החצר בעד הקדש

אכן ראיתי להמחנה אפרים (בהלכות מכירה קנין חצר סימן א') דס"ל דאף בעד הדיוט לא יוכל אדם לקנות ע"י חצירו אם נימא דחצר משום שליחות איתרבאי משום דמילי הוא. ומילי לא מימסרן לשליח. והקשה על הרא"ש דס"ל פ"ק דמציעא דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי, א"כ איך כתב דאם הי' ברשות המופקדין אצלו כיון שקבל עליו הנפקד זכה ע"י חצירו ללוקח. והא הנפקד הוא שלוחו של לוקח ואיך יכול לזכות ע"י חצירו' הא הוא מילי ומילי לא מימסרן לשליח. וכתב דזהו טעמא דהרמב"ם דס"ל דאף אם קבל עליו הנפקד לא מהני משום דאין שליח עושה שליח בדבר שהוא מילי

והנה כפי הנראה סבר המחנה אפרים דמה דאמרינן בחצירו שהוא מטעם שליחות. הוא כפשוטה, דהחצר נעשה שליח על הזכי', והחצר הוא הזוכה בעד בעליו אכן לדידי נראה: דלא שייך כלל לומר שהחצר הוא הזוכה דאיך שייך שהקרקע תזכה בעד הבעלים אלא נראה לי דבודאי הבעלים בעצמם הם הזוכים רק איצטריך לשליחותי' דחצר לזה, דהרי לזכיית הבעלים הא בעינן שיהי' מונח בידו לזה אמרינן דחצר מדין שליחות, כמו שאמרה התורה דאם מונח ביד השליח היכא שרוצה לזכות בעד המשלח אמרינן דזכה המשלח ה"נ במונח בחצירו זוכה הבעלים: דמה שהוא מונח בחצר אמרה התורה שיהי' לזה דין מונח ביד השליח. דכמו שהוא מונח ביד שליח זוכה המשלח, ה"נ במונח בחצירו זוכה הבעלים. נמצא הא דאמרינן משום שליחות אין הכונה, שהחצר הוא שליח לזכות. שחצר איננו בר זכי' שנימא שהוא יזכה. אלא הכונה רק דמועיל: אף שמונח בחצר. מדין שליחות, אבל לא כשליח שהוא הזוכה. שהוא בר זכי'

ועפ"י דברינו שכל קנין חצר הבעלים הם הזוכים יתבארו דברי הירושלמי בגיטין (פ"ד הלכה ה) דאיתא שם בחצי עבד וחצי בן חורין קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקידושין ביום של עצמו חוששין לקידושין והיא תמיהה גדולה אם ביום של עצמו הוא בן חורין דמועיל קידושין. איך הוא נעשה למחר עבד הא אין בן חורין חוזר ומשתעבד. והקצוה"ח כתב דהירושלמי סבר כמאן דאמר בנדרים קדושת הגוף פקעה בכדי. אכן לדידי תמיהה לי: דהא תינח בקדושת עולה שייך לומר פקעה בכדי, ונעשה חולין דכיון דאיננו עולה. ממילא הוא חולין וא"כ כיון שעשה את קדושת העולה רק לזמן א"כ בכלות הזמן דפקעה קדושת עולה, ממילא הוא חולין אבל הכא בח"ע וחב"ח, אם נימא דמועיל הברירה וביום שהוא של עצמו הוא בן חורין גמור. א"כ באותו יום הא פקע לגמרי העבדות שלו איך יוכל להיות למחר עבד, נהי דחירות פקעה בכדי אבל איך יחול עליו העבדות, דהרי בבן חורין אין קנינים. בשלמא בחולין לא צריך החולין לחול דממילא הוא חולין כשפקע ההקדש, אבל בעבדות אם פקע ביום של עצמו איך יחול עליו

ונראה לי דהירושלמי קאי אלמעלה דאיתא התם בירושלמי מצא מציאה ביום של רבו לרבו. ביום של עצמו לעצמו ולית מחר בעי ועבדה לי' למארי'. קידש אשה ביום של מארי' אין חוששין לקדושין, ביום של עצמו חוששין לקידושין ולא כן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקדושין. דכותי' גירש אשה