לבוש מרדכי בבא מציעא עה

לא זכי החצר לקטן דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומגו דאי בעי זכי לא שייך בחצר

ונראה לי לתרץ דהנה בקצוה"ח (סי' ר') דביא דברי התוס' בבבא בתרא דף ע"ט, דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד איתרבי ואין יד להקדש וכתב על זה הקצוה"ח ז"ל. אמנם דברי התוס' נראין תמוהין כאשר עמד עליהן אא"ז בתוי"ט פ"ק דמעילה ע"ש דכתב עלה וז"ל ותמיהני דהתם מסקינן פ"ק דמציעא דאע"ג, דחצר משום יד איתרבאי, לא גרע משליחות, ולמה לא יהי' שליחות להקדש, דהא הני כהני שלוחי שמים כמ"ש במשנה ג' פ"ד מנדרים, וכשהגזבר עומד בצד כל הני, דהשתא הוי חצר המשתמרת תקני להקדש, ודוחק לומר דגזבר הוי שליח דהקדש ואין שליח עושה שליח וצ"ע עכ"ל. וראיתי בס' צאן קדשים על דברי תוי"ט הנזכר דאישתמיטתי' מיני' מ"ש תוס' (בקדושין דף כ"ג וביומא דף י"ט) דלא איפשיטא הך איבעיא דכהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא מהך דרב הונא ברי' דרב יהושע כו' ולפ"ז כיון דלא איפשיטא אפשר לומר דהוי נמי שלוחי דידן ולא שלוחי דרחמנא דוקא וכיון דהוי נמי שלוחי דידן, אעפ"י שהגזבר עומד בצד כל הני לא מצי לאקדושי מה שבתוכו, שלא מדעת בעלים כנ"ל ברור ונכון עכ"ל שותא דמרן לא ידענא, דנהי דכהני שלוחי דידן, אבל גזבר ודאי דשליח שמים הוא, דכהנים הוא דבעי לה בש"ס. משום דמקריבין קרבנות דבעלים, ומשו"ה מספקא להו אם שלוחי דידן נינהו, אבל גזבר ודאי שליח דרחמנא, ומ"ש בתוי"ט מהני כהני דשלוחי דרחמנא אינו אלא לראי' דאיכא שליחות לשמים. עכ"ל הקצות החשן

ואנכי בעניי לא הבנתי צורתא דשמעתא, דקאמרי הנך תלתא אריותי דהנה כולהו בחדא מחתא מחתי, דבלא ראי' שפיר נוכל לומר דלא שייך שליח לשמים, שנימא שמה שהשליח עושה הוא כאלו עשאו שמים. דרק באדם מצינו שרבתה התורה שלוחו של אדם כמותו אבל לא לשמים רק שהביאו ראי' דאיכא שליחות לשמים מהא דאמרינן או דרצו לומר כהני שלוחי דרחמנא נינהו. אכן אנכי לא הבנתי דבריהם הקדושים, אטו הא דאמרינן כהני שלוחי דרחמנא היינו בגדר שלוחו כמותו לענין המעשה היינו שיהי' מעשיהם כמעשי שמים איך נוכל לפרש כן. אטו על שמים להקריב הקרבן. שנימא שהכהנים מקריבים במקום שמים, בשלמא שלוחי דידן שייך לומר דהרי כשאחד הקדיש קרבן חל עליו המצוה לה להקריבו ושייך לומר שלוחי דידן. דהכהנים מקריבים במקום הבעלים ומה שהכהנים עושים כאלו עשו הבעלים, אבל שלוחי דשמיא איך נוכל לפרש כפשוטה דמה שהכהנים עושים כאלו עשה הקב"ה מדין שליחות: אטו על שמים להקריב הקרבנות שנימא שהכהנים עושים זה במקומו ע"כ דכהני שלוחי דרחמנא: הכונה שרחמנא צותה אותם להקריב לפניו. שהם יהיו מקריבים ומשרתים לפניו. וכמו שאנחנו עושים כל המצות. כמו נטילת לולב וציצית, כן הכהנים מקריבים הקרבן ואותם ציוה ד' במצוה זו, וא"כ מאי ראי' היא לדין חצר להקדש, שנימא שליחות לשמים: שמה שהשליח עושה. הוא כאלו עשאו שמים. בודאי נימא דאין שליחות לשמים. דרק לגבי דידן איתרבי שליחות שיאי' מעשה השליח כמעשה המשלח. אבל לגבי שמים לא שייך זה והא דכהני שלוחי דרחמנא הכונה שהם עושים מצותם עפ"י צווי ד'. ולדעתי היא תמיהה גדולה לדבריהם הקדושים ויש שרצו לפרש כהני שלוחי דרחמנא לזכות הקרבן בעד שמים, אך גם בזה לא הועילו דהרי הא דבעינן לומר שלוחי דידן הוא על מצות הקרבה ועל זה מספקא לי' דלמא הם שלוחי דשמיא, ואם כדבריהם, הלא שני דברים הוא. לזכות הקרבן בעד רחמנא זה נוכל לומר. דהכהנים שלוחי דרחמנא. אבל זה בודאי אם נימא דצריך זכי' זה בודאי הם שלוחי דרחמנא, כי על זה לא יוכלו להיות שלוחי דידן דוקא אם נימא דצריך לזכות בעד שמים: ועל מצות הקרבה שאנו חייבים להקריב הלא זה לא שייך שלוחי דשמיא. ומאי תלי זה בזה. אלא פשוט דהכונה שלוחי דרחמנא הוא. שהכהנים עושים במצות הבורא וא"כ אין לנו כלל ללמוד מזה שליחות לשמים

והנה הקצוה"ח חקר עוד שם אי אחד יכול לזכות ע"י חצירו להקדש וזה אין ענין למה שבארנו למעלה דאין שליחות לשמים, וחצר אין קונה להקדש. אבל הדיוט יכול לזכות דבר מה להקדש. אך באמת נוכל לומר דדין הקדש אינו קנין כלל דמי הוא הקונה, דגבי שמיא כולי עלמא דילי'. ואיך שייך לומר זכותים וקנינים לגבי השם. ואף שמצינו קרבנות והקדשות היינו רק דינים. כמו אם הקצה דבר לעכו"ם. בודאי דלא שייך לומר שעכו"ם זכה בדבר שהקצה, וע"כ דדין מה שנעשה מוקצה לעכו"ם אין הכונה שהעכו"ם זכתה, רק שחל עליו דין מוקצה לעכו"ם. כן להבדיל בענין קדושה, ג"כ אין הכונה שרשות הקדש קונה אלא דין הוא בהקדש, אם אמר על דבר שיהי' הקדש חל קדושה, ולא מדין קנין. ולפ"ז הקדש לא שייך אלא בהקדישו, דאז יש על זה דינים אבל קנינים לא שייך כלל בהקדש א"כ גם אם הדיוט יקח דבר ויאמר הנני זוכה להקדש ג"כ לא יחול דבעינן רק שיקדיש, ולא שיקנה דבר להקדש ורק הקדש וחילול שייך בהקדשות ולא קנינים

אכן הקצוה"ח הביא ראי' מדברי הר"ן בנדרים דף ל"ב גבי היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש דאם נטלה לאוכלה מועלין בה, וכתב הר"ן דהי' מונח בד' אמותיו וזכה בד' אמותיו להקדש א"כ ע"כ דיש קנינים להקדש. אכן הר"א ממיץ מפרש שם דברי רבא דאמר ככר זה לכשאקחנו יהי' הקדש וכיון דאין שם אדם שיכול לזכות: משו"ה מועיל הקדשו. לפי זה אפשר דס"ל להר"א ממיץ. דאין קנין להקדש

ואם נימא דאין יכולין לזכות להקדש, דבהקדש שייך רק הקדשות אבל לא זכותים וקנינים דלא שייך לומר שהשם זוכה קנין ממש, ובכל מקום דאיתא לשון קנין. הוא רק הכונה על הדין יתבארו דברי הירושלמי דאיתא בירושלמי (פ"ח דגיטין הלכה ג') ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא, אדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמות מה טעמא הנה בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאת אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחושת ולברזל אין משקל כי לרוב הי' ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף אמר ר' יונה אמר ר' הושעי' בעי מה אנן קימין אם בתוך ארבע אמות עשיר הוא ואם חוץ לארבע אמות יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו קיימנא במקדיש ראשון ראשון, ופירש הקרבן עדה דסתר ר' יונה לדברי ריש לקיש דאמר דמקרא זה ראי' דאדם קונה בד' אמותיו דעל כרחך אם הוא בתוך ד' אמות עשיר הוא ואם חוץ לד' אמות הא אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ועל כרחך במקדיש ראשון ראשון וא"כ אין ראי' מזה דאדם קונה בד' אמותיו ולפ"ז קשה מאד איך הי' סבור ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא להוכיח מזה דאדם קונה בד' אמותיו דילמא מיירי בקנין אחר. והפני משה שבש הגירסא וגרים אם בנתונין בתוך ידו עשיר הוא ואם בשאינן נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ופירש דזהו גופי' הראי' דאם מיירי בקנין יד א"כ עשיר הוא ע"כ דמיירי בקנין ד' אמות וקרי עני לפי שאינן נתונין תוך ידו ממש. וזה תמוה ממ"נ אם קנין ד' אמות קונה, א"כ הוא עשיר, ואם נימא דכיון שאינן תוך ידו ממש עני הוא א"כ דילמא קנה בקנין אחר כגון בחצירו ונימא דעני הוא כיון דלאו תוך ידו ממש הוא' ואם נימא דבחצירות. כיון דחצירו של אדם קונה א"כ עשיר הוא