לבוש מרדכי בבא מציעא עד

האשה, לעשות ידו של שליח כידו. וע"ז הוא בעלים לעשות שליח שיהא ידו כידו: וממילא כשיגיע השחרור ליד השליח נעשה משוחרר והוא עושה שליח על דבר שהוא שלו, היינו לעשות יד השליח כידו. וכדברי הירושלמי, וא"כ בשחרור לא בעינן כלל ששליח הקבלה יהי' שליח של האדון

באנו לדין דאדם יכול לעשות שליח רק על דבר שהוא שלו, אבל על דבר שאינו שלו, אין יכול לעשות שליח, א"כ צריך ביאור דברי רש"י דס"ל היכא דעשאו שליח מהני בתופס לבע"ח, מאי מהני שליחותו, על דבר שאינו שלו לזכות, ונראה לי דמה שכתב רש"י דאם עשאו שליח לתפוס מהני בתופס לבע"ח, אין הטעם דמועיל שליחותו על הממון, אלא דרש"י ז"ל ס"ל דיכול לעשות שליח על התביעה, דכיון שהוא יכול לתבוע יכול לעשות שליח על תביעתו, וכדמוכח מדברי רש"י בב"ק (דף ע') דאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, ואמר רב אשי לאמימר מאי טעמא משום דר' יוחנן, דא"ר יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו, ופירש"י ז"ל, דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור בו: הרי דכתב רש"י, דהטעם דאין כותבין הרשאה אין הטעם משום דאין הממון ברשותו אין יכול להרשות, דלהרשות יכול אף אם הדבר אין ברשותו, ורק כיון דאין הדבר ברשותו אין יכול להקנות, וא"כ אם ימות המרשה הלא יתבעוהו היורשים פעם שני' וכדאמרינן (בב"ק דף ק"ד) דלמא שכיב ר' אבא. אבל לעשות שליח יכול' דס"ל לרש"י דיוכל לעשותו שליח על התביעה, ואף דהתביעה הא מילי היא וכדביארנו אליבא דהרמב"ם, דמשו"ה אין יכול לעשותו שליחו על התביעה, משום דהתביעה היא מילי, אכן ידוע מחלוקת הראשונים בדין דמילי לא מימסרי לשליח. דיש מראשונים דסברי: דהא דאמרינן מילי לא מימסרי לשליח היינו דשליח שנעשה על מילי אין יכול לעשות שליח שני אבל שליח ראשון אף על מילי יכול להיות, ויש מראשונים דסברי, דעל מילי אף שליח אחד אין יכולין לעשות, ורש"י יסבור דהא דמילי לא מימסרי לשליח היינו דשליח ראשון אין יכול לעשות שליח שני אבל הראשון יכולין לעשות אף על מילי וכן מוכח מדברי רש"י גיטין (בדף ס"ו) בד"ה מילי לא מימסרן (ובמקום אחר הארכנו בזה)

וכיון דס"ל לרש"י דיכול לעשות שליח על התביעה. משו"ה ס"ל לרש"י דהתופס לבע"ח במקום שעשאו שליח מהני, משום דנעשה שליח על התביעה ונעשה בעלים לתבוע, ועל התביעה יכול לעשות שליח וכיון דנעשה בעלים. משו"ה יכול לתפוס: שהרי הוא עתה בעלים על התביעה, ולפ"ז לא קשה כלל, הקושיות שהקשו על רש"י מהא דבעי בגמ' למימר דמשו"ה במתנה אם הי' רוכב על החמור וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה משום דבשעת הגבהה הי' תופס לבע"ח אף דלפי הס"ד היו ס"ל דעשאו שליח לזכות בעדו. אכן לפי דברינו ניחא. דבמציאה לא שייך תביעה א"כ על מה עשאו שליח, הלא על המציאה כיון דאין המציאה שלו. א"כ אין יכול לעשות שליח. דעל דבר שאינו שלו אין יכול לעשות שליח, ורק בהחוב דיכול לעשותו שליח על התביעה. שם מהני תפיסה, אבל לא במציאה דשם השליחות על הממון. שם אין מועיל שליחות, כיון דהממון אינו שלו א"כ יהני רק מטעם תופס לבע"ח. היינו שהוא מעצמו יזכה. ותופס לבע"ח היכא דלא עשאו שליח לא מהני' וא"כ במציאה. אף אם עשאו שליח. הוי כלא עשאו. כיון דלא מהני שליחות על דבר שאינו שלו

ולפי"ז לא קשה נמי על רש"י מגמ' דהכותב. דאמר לי' רב ימר בר חשו זיל תפסה, ואעפי"כ אמרו לי' רב פפא ורב הונא ברי' דבר יהושע: דהוי תופס לבע"ח ולא קנה: דהנה שם הי' המעשה. דההוא גברא דהוה מסיק בי' ימר בר חשו שכיב ושביק ארבא דהוי מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבע"ח, אלא דאינהו היו סוברים כר' טרפון דהיכא דתופס הבע"ח קודם שבאו לרשות היתומים מועיל תפיסתו. וא"כ לומר דעשה רב ימר בר חשו שליח לתבע לא שייך כלל דהרי את מי יתבע הלוה מת ומיתמי בודאי דלא שייך תביעה, שהרי אם היו הם תופסים לא הי' יכול לגבות מהם א"כ לא שייך כלל תביעה. הכא א"כ הכא נצטרך לומר דשלוחו של ימר בר חשו נעשה שלוחו על הארבא לתופסה בעד ימר בר חשו וכיון דאין הארבא שלו אין יכול לעשות שליח וא"כ שליחותו דימר בר חשו: על הארבא אינו כלום, וא"כ הוי רק תופס לבע"ח. היינו שהוא מעצמו יזכה: והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. אבל היכא דעשאו שליח לתבוע מן הלוה. דשם נעשה בעלים על התביעה: שם ס"ל לרש"י דאי תפיס לא מפקינן מיני' שהרי נעשה שלוחו על התביעה ושלוחו של אדם כמותו משו"ה מועיל תפיסתו דגם התפיסה היא תביעתו

סימן יב יבאר דאם נימא שלוחא דרחמנא, גבי כהנים. אין הפירוש בגדר שליחות, ויחקור אי מועיל קנינים בהקדש, ויבאר דמה דחצר קונה. אין הפירוש שהחצר קונה אלא שהאדם קונה בזה שהוא מונח בחצירו

ודף יוד' ואמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן אמר משום ר' ינאי יש לה חצר ויש נה ד' אמות כו' ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ופירש"י רשב"ל אמר לענין מציאה ור' יוחנן לענין גט אי נמי מר אמר קטן ומר אמר קטנה ע"כ. והנה הרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות זכי' ומתנה הלכה ח') ז"ל. חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אעפ"י שאינו עומד שם כו' אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, או עד שיזכה לו אחר עכ"ל הרמב"ם

והנה לקמן בדף י"ב איתא אלא אמר רב אשי חצר משום יד איתרבי ולא גרע משליחות, גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו, א"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם במתנה דאין זוכה הקטן ע"י חצירו. נהי דאין שליחות לקטן, אבל זכי' הא יש לו, א"כ יזכה החצר להקטן מדין זכי', דהא לגבי דין זכי' הוי הקטן כמו שלא בפניו. וא"כ כמו שזוכה החצר לגדול שלא בפניו, כן יזכה לקטן, ואף שכתבו בתוס' (בגיטין דף כ"א ד"ה אטו שליחות) דדוקא לענין שלא בפניו אמרו דלא גרע משליחות, לקנות במידי דזכות הוא לו, אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה, עיין שם, היינו דוקא לגבי דינים של החצר איזה חצר הוא קונה, אבל לגבי לזכות בעד הקטן, כיון דהחצר זוכה בעד הגדול שלא בפניו, אמאי לא יזכה גם בעד הקטן, דהא לגבי זכי' שוים הם, והיא השגת הראב"ד בפכ"ט מהלכות מכירה ובפ"ד מהלכות זכי' ומתנה ועיין בקצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק י"א. ולהראב"ד צ"ל הטעם דבמציאה אין זוכה החצר בעד הקטן, משום דהוי חצר של קטן חצר שאין משתמר, דשמירת הקטן לאו שמירה היא אבל בדעת אחרת מקנה, הוי משתמר, או משום הכי במציאה