לבוש מרדכי בבא מציעא עב

בעד החוב, דמה הוא חוב חיוב לשלם בעד הלואה וכדומה, וכשמשלם הלוה, אטו הוא נותן לו חיוב, אלא הוא משלם, כיון שהוא מחויב לשלם, משום זה הוא משלם. אבל איננו: נותן לו החוב בעצמו, רק הוא משלם בעד החוב, וזהו שמדייק הרמב"ם בלשונו הזהב, ז"ל ואין דרך שיקנה אדם חוב כו' או בהקנית השטר חוב בעצמו: שהוא מקנה השעבוד שבו פירוש דבשלמא גבי מכירת שטרות, התם שייך שפיר, שכיון שעצם החוב נקנה מתקנתא דרבנן ללוקח, א"כ מחויב עתה מדינא דרבנן הלוה לשלם ללוקח, כיון שעצם השעבוד קנוי ללוקח. אבל בהרשאה, לא שייך זה, בהרשאה עצם הדבר, לא שייך כלל להמורשה, וכיון דעצם השעבוד אינו של המורשה, לא נוכל לומר דחיוב על הלוה לשלם להמורשה, שהרי להמורשה איננו מחויב, ורק במכירת שטרות דמדרבנן השעבוד של הלוקח, א"כ הוא משועבד לשלם להלוקח, אבל בהרשאה דכותבין כל דמתעני מן דינא קבילית עלי, א"כ איננו מקנה להמורשה גוף השעבוד, שנימא מעתה משועבד הלוה להמורשה, וקנין הרשאה, אינו אלא קנין לקבל הדבר, א"כ בפקדון, דהתם נוטל הפקדון בעצמו: שייך קנין לקח הפקדון, אבל בחוב, הרי אין נוטל המלוה החוב כלל א"כ איך יקנה המורשה קנין לקח החוב, דגבי מלוה, לא שייך אלא תשלומין בעד החוב, וא"כ לא שייך כלל בהרשאה מסירת השטר, דעצם השעבוד לא נעשה של המורשה, והחוב בעצמו אין גובין, וא"כ יצטרך להרשות על התשלומין שיקבל מהלוה, בעד החוב, וע"ז אין יכול להרשות, דהרי התשלומין אינו שלו ואין יכול להרשות

אכן הראב"ד לטעמי' דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ו מהלכות מכירה הי"ב) ז"ל קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מן התורה אין הראיות נקנות, אלא גוף הדבר בלבד קנוי, לפיכך המוכר שט"ח לחבירו עדיין יכול למחול, וכתב הראב"ד ע"ז ז"ל א"א לא מן השם הזה, אלא מפני שהלוה אומר ללוקח, אני לא שעבדתי לך עצמי. וכתב הקצוה"ח (בסימן ס"ו ס"ק כ"י) דטעמא דהראב"ד דמכירת שטרות אינה אלא הרשאה, שלא יוכל הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את, תקנו רבנן שלא יוכל הלוה לומר כן, דנקנה ללוקח, היינו דהלוקח יכול לילך לגבות מן הלוה, אבל אינו אלא בגדר הרשאה, וא"כ כל עיקר תקנת רבנן במכירת שטרות, הוא רק הרשאה, א"כ שפיר פריך, דאף מדינא דגמ' יכול לכתוב הרשאה במסירת שטר חוב ויכתוב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך, שהרי לדידי' עיקר תקנה דמכירת שטרות, הוא גדר הרשאה, א"כ הרי תקנו רבנן הרשאה במסירת השטר, אכן הרמב"ם לטעמי' דעיקר תקנה דמכירת שטרות, הוא קנין בעצם החוב דנתחייב מדרבנן הלוה לשלם ללוקח, א"כ בהרשאה דלא שייך שיתחייב הלוה למורשה, כיון דגבי הרשאה אינו אלא שליח, פירוש דעצם החוב לא נעשה שלו, משו"ה לא שייך הרשאה במסירת שט"ח, כיון דלא שייך ומר, שיקנה החוב, לקח החוב שהרי אין החוב שלו, ואזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו

והנה הקצות החשן (בסימן קפ"ב ס"ק ב') הביא דברי הנו"ב שהשיב על תשובת הגאון מה"ר יצחק הלוי, שהקשה אם נימא דהיכא דאין שליח לדבר עברה, המעשה בטל א"כ איך אמרינן: האומר תן שחרור זה לעבדי לא יחזור, כיון דקי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה, א"כ השליחות לדבר עברה והמעשה בטל, וא"כ האיך הוא משוחרר, וכתב ע"ז הנו"ב, דדבר זה מביא לידי גיחוך, וכי שליח המשחרר הוא הלא שליח העבד הוא להיות זוכה שלא בפניו, ולגבי העבד אין כאן שליח לד"ע, וכתב ע"ז הקצות ז"ל ולי נראין דברי הרב מו"ה יצחק הלוי דכל כה"ג הוי נמי שליח של המשלח והוא הנותן לפי מה שמבואר בתוס' פרק איזהו נשך (דף ע"א:) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא, וז"ל תימא אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל, אפילו מקבל הנכרי רבית, שהרי נעשה ישראל השני שלוחו של ראשון לקבל חובו מיד הנכרי, וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה, הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו, דנהי, דאם הי' הנכרי מפקיר מעותיו, הי' יכול לזכות לחברו. השתא מיהא שהנכרי אין מפקירן אלא בא לזכות מעותיו ע"י זה: אין לו כח לזכות, שא"כ הי' הישראל המקבל שלוחו של הנכרי לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לנכרי כו' עכ"ל. ומבואר דכל היכא דאין הנותן מפקיר הדבר שנותן הו"ל שלוחו של הנותן לזכות לחבירו, וכל היכא דליכא תורת שליחות, כגון לנכרי לא מהני זכיותיו לחבירו א"כ ה"ה בכה"ג כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה, והו"ל שלוחו של הרב לזכות לעבד, ואין שליח לדבר עבירה, עד כאן לשון הקצוה"ח

ונראה לי לישב קושיתו, דהנה הר"ן בגיטין על הא דאיתא שם (בדף י"ב) דהאומר תן שטר שחרור זה לעבדי, לא יחזור, ובעי בגמ' למידק מזה, דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה. והקשו בתוס' אפילו אם נימא התופס לבע"ח שחב לאחרים קנה, והא הכא העבד גופי' לא הי' יכול לעכב האדון מלהחזיר, ועוד מה חייב האדון לעבד דקרי לי' בע"ח, וכתב על זה הר"ן ז"ל ולי נראין הדברים כפשטן. דממתניתין שמעינן דכל אדם יכול לעשות שליח שיעמוד במקומו, ומשו"ה כיון שאמר האדון תן שטר שחרור זה לעבדי, הרי שליח יכול לומר הנני עושה עצמי שליח לקבלה שלו: והרי כאלו עשאו העבד שליח לכך, ומינה בעינן למילף, דתופס לבע"ח קנה, לפי שהתופס יכול לעשות עצמו כאלו עומד במקומו של בע"ח עכ"ל. ושמעתי מקשים על דברי הר"ן אלו דבשלמא אם הי' סובר הר"ן דאף שתופס לבע"ח לא קנה, אם עשאו שליח קנה, היו דבריו מבוארין, דהי' סבר דאף אם לא עשאו שליח הי' סבור מתחלה, שהוא בעצמו יכול לעשות שליח: והוי דומיא דעשאו שליח. אבל הא הר"ן שם תוכ"ד. מביא דעת רש"י דהיכא דעשאו שליח מהני תופס לבע"ח וסתר הר"ן דברי רש"י מגמ' דהכותב א"כ ס"ל דאף אם עשאו שליח לא מהני בתופס לבע"ח וא"כ מאי ארוח לן הר"ן בזה שפירש דהי' סבור בגמ' דהוי כאלו עשאו שליח: הא גם שליחות אין מועיל בתופס לבע"ח

ונראה לי לבאר דברי הר"ן דהנה ודאי אם הי' חל שליחות בודאי דלא הי' שייך לומר התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, שהרי שלוחו של אדם כמותו וא"כ כמו שהוא יכול לתפוס שלוחו נמי יכול לתפוס אלא משו"ה ס"ל להר"ן דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אף היכא שעשאו שליח. אין מועיל משום דכמו דבעינן בעלים להקנות: ואם אינו בעלים אינו יכול להקנות כן אם אינו בעלים אין יכול לעשות שליח על זה, וכמוכח פשטא דגמרא בב"ק דאף קודם דסבר דבעינן זיל דון וזכי ואפיק לנפשך: ג"כ אמרינן דבגזילה אין יכול להרשות, דכיון דאין הדבר ברשותו. לא חל שליחותו על דבר שאינו ברשותו, ומכ"ש על דבר שאינו שלו כלל אין יכול לעשות שליח על זה לזכות הדבר שאיננו בעולם, לעשות שליחות על עצם הדבר שאינו שלו. ומשו"ה התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, אין מועיל עשיית שליח משום דלא חל השליחות כלל על דבר שאינו שלו. וזהו פירוש דברי התוס' דאין יכול הישראל להיות שלוחו של שני לזכות הממון משום דהישראל השני' לא יוכל לעשותו שליח על דבר שאינו שלו' כיון שהמעות של העכו"ם, בעינן שהעכו"ם יעשהו שליח וכיון דאין שליחות לעכו"ם: משו"ה אין מועיל שליחות שעושה הישראל הראשון לישראל השני לקבל מעותיו, כיון שהמעות עדיין של העכו"ם. אין הישראל הראשון בעלים לעשות את הישראל השני שליח לקבלם שעל דבר שאינו שלו'