לבוש מרדכי בבא מציעא עא

דהתם שייך חזקה, דמוקמינן בחזקת חיים. אבל הכא מאי חזקה שייך בכאן. אלא דנימא שארית ישראל לא יעשו עולה א"כ גם על להבא לא ניחוש לשמא יחזור. דשארית ישראל לא יעשו עולה ובפרט דיוכל לתבוע השתמשות מן הדין. שהרי התחייב זו בדמי פעולתו. ומלבד כל הנ"ל הנה כל דברי הרמב"ן הוא רק אם נימא דמועיל הרשאה. אף בגזילה או בגניבה. אבל הרמב"ם הא כתב דמדינא דגמ' אין כותבין הרשאה על גניבה או גזילה. שהרי כתב רק בפקדון, ועוד שהרי כתב דבמלוה אין כותבין מדינא דגמ', ולדברי הרמב"ן גם במלוה כותבין

לכן נראה לי לפרש דברי רב שרירא ורב האי גאון. דהנה בנדרים אמרינן שם (בדף מ"ח:) גבי פלוגתא דקני ע"מ להקנות אי מועיל, אמר לי' רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני זימנין אמר לי' משום דסעודתו מוכחת עליו וזימנין אמר לי' ר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. וכבר כתב הר"ן דלא שייך כאן דין ויתור, דנהי דס"ל ויתור אסור אעפי"כ אם נימא, קני ע"מ להקנות קני א"כ איננו שלו כלל, ונראה לי דמחלוקת אי ויתור אסור במודר הנאה תליא בזה, אם נימא מודר הנאה עיקר האיסור שאסור ליהנות מהנותן אבל אין האיסור הנאה מנכסיו אלא עיקר האיסור ממנו' משו"ה היכא דדרך בני אדם להקפיד, הרי אם יקח הוא נהנה ממנו' שהוא מניח לו ליקח. וא"כ הוא מהנהו. אבל היכא דאין דרך בני אדם להקפיד, כמו הילוך בחצר א"כ אין צריך לו שהוא ירשהו. א"כ הנאתו רק מהנכסים ולא ממנו' משום הכי מותר. אכן מאן דס"ל דאף ויתור אסור במודר הנאה, היינו אף הילוך בחצר שאין דרך בני אדם להקפיד ג"כ אסור ס"ל דבמודר הנאה אסור ליהנות אף מנכסיו. אף היכא שאין צריך לדעת בעל הבית ואין הנאתו מבעל הבית, אעפי"כ אסור שהרי הוא נהנה מנכסיו וכיון דהוא מודר הנאה אסור ליהנות מנכסיו

והנה מאן דס"ל קני ע"מ להקנות קני' ס"ל דעצם הדבר נשאר של המקנה והקונה קנה רק את הקנין הזה' להקנות אותו. אבל עצם הדבר הוא של המקנה, נמצא אם זה שקנה הדבר ע"מ להקנות הוא מקנה לאחר, אם נחפוץ לומר דבר של מי קנה בודאי דנימא דקנה דבר של המקנה הראשון למשל אם ראובן הקנה לשמעון דבר להקנות ללוי כששמעון מקנה ללוי. למאן דס"ל קני ע"מ להקנות קנה המקנה ללוי הוא שמעון. אבל דבר של מי קנה לוי' הוא קנה דבר של ראובן שהרי החפץ עדיין של ראובן דשמעון לא קנה בו' אלא הקנין הזה להקנות ללוי: ואיננו של שמעון. משו"ה מעיקרא דסבר דויתור מותר במודר הנאה, שפיר פריך, כיון דויתור מותר היינו כמו הילוך בחצר. אף שהוא נהנה מחצר של האוסר, אעפי"כ שרי' משום דלא בעי דעת הבעלים ובזה אין הנאה מהבעלים: אף שנהנה מנכסיו: שרי שפיר פריך: דאם נימא קע"מ להקנות קני, ומי הוא המקנה זה שקנה ע"מ להקנות א"כ אמאי במתנת בית חורון אסור הא הבן הקנה לאחר כדי שהוא יקנה לאבא, א"כ אין האב נהנה עתה מהבן אלא מאותו אחר שהוא מקנה לו עתה, שהרי הוא קנה כדי להקנות לו וע"ז משני הא מני ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה הרי דאף דלא בעינן דעתו, כיון שהוא נהנה מנכסיו, אסור להנות מנכסיו: אף במקום דלא בעינן דעתו, א"כ לא קשה ממתנת בית חורון דלא הועיל אף אם נימא קני ע"מ להקנות הוי קנין וזה שקנה ע"מ להקנות, הוא המקנה, אבל גוף הדבר של הראשון נמצא דאף שאותו אחר זכה כדי להקנות לאביו: והוא המקנה לאביו, אבל עצם הסעודה של הבן נמצא אף דאין האב קונה מהבן שהרי האחר הוא המקנה אבל הוא קונה דבר של הבן. נמצא למאן דס"ל ויתור אסור: שאסור ליהנות מנכסיו אף היכא דלא בעינן דעתו, לדידי' אסור להאב ליהנות, אף שהנותן הוא אחר

לפ"ז יהי' פירוש נוסחת רב שרירא ורב האי גאון כן, דהנה בהרשאה, בודאי אם הי' נעשה שליח, לא הי' יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי שלוחו כמותו, אלא דמשום הכי בגזילה, אין יכול לעשות הרשאה שהרי הוא יכול לעשות שליח על דבר שלו, אבל על דבר שאינו ברשותו, כיון דלאו בעלים הוא, אין יכול לעשות שליח: דרק על דבר שלו וברשותו, יכול לעשות שליח, אולם בפקדון אף דהדבר שלו, הנה לעשותו שליח על התביעה אינו יכול, שהרי מילי הוא ומילי לא ממסרי לשליח, וגם תביעת הפקדון הוי מילי, ולעשותו שליח לקח הפקדון, שליחות חל רק על דבר שיש בו פעולה, כמו קנין וקדושין, שמשליחותו יצא פעולה (ולמאן דס"ל יש שליח לדבר עברה, ס"ל דהעונש הוא פעולת הדברים) אבל אם ימכור לאחד קרקע ע"מ שילך למקום פלוני ואח"כ יעשה שליח לילך למקום פלוני, לא שייך בזה שליחות, כיון שמעצם ההליכה אין יוצא פעולה, א"כ אף אם עושה שליח לקבל הפקדון אין חל על זה שליחות משו"ה צריך קנין, היינו שמקנה לו הפקדון לקבלו, ולא קנה אותו לקנינים אחרים, אלא לזה שיקבלו, וזה הוא שכתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך, היינו שהוא מקנהו הקנין לקבלו, אבל עצם הפקדון עדיין של המרשה, שהרי כתב לו כל דמתעני מן דינא קבילית עלי, בזה הראה שאין מקנה לו גוף הפקדון, אלא קנין זה לקבלו, וכיון שקנוי לו הפקדון לקבלו, משו"ה לא יכול לומר הנתבע לאו בעל דברים דידי את, שהרי יש לו קנין לקבלו

וכל זה הוא אליבא דמ"ד קני ע"מ להקנות קני, דלדידי' שייך קנינים, אף שאין החפץ שלו כלל יוכל לקנות קנין זה להקנות, וקנין זה לקבל החפץ, אבל למאן דס"ל קני ע"מ להקנות לא קני, ס"ל דלא יוכלו לקנות קנינים בחפץ, היכא דאין גוף החפץ של הקונה אלא לקנין בעלמא, משו"ה אליבא דידי' לא נוכל לומר דקנין הרשאה הוא לקבל החפץ, אחרי שאין גוף החפץ של המורשה, לא יכול לקנות, משו"ה לדידי' ע"כ הרשאה, הוא קנין בעצם החפץ, או דאם תפס לא מפקינן מיני' או דשותפא שויי' וא"כ שפיר קאמר לפי גרסת רב שרירא גאון, דאם נימא קני ע"מ להקנות קני, אז אמרינן שליחא שויי' היינו דקנין הרשאה אינו אלא, לקבל החפץ, ואין לו קנין בגוף הדבר, אבל אם נימא דקני ע"מ להקנות לא קני ע"כ דשותפא שויי', דלדידי' לא שייך כלל קנינים לקנות אם לא היכא דקנה בגוף החפץ, ומשו"ה לדידן דקי"ל קעמלה"ק קנה הרי דקי"ל שזוכים קנינים בחפץ, אף היכא דלא זכה בגוף החפץ שיהי' שלו רק קנין בעלמא, ג"כ מועיל, משו"ה קי"ל דשליח שויי', היינו דקנין הרשאה אינו קנין, אלא לקבל החפץ, אבל אין לו קנין בגוף החפץ שיהי' שלו, משו"ה אם תפס מפקינן מיני', שהרי לא קנהו בעדו, אלא לקבלו מיד הנתבע

לפ"ז יתישב מה שהרמב"ם ס"ל דאין מועיל הרשאה מדינא דגמ' בחוב. אף בחוב בשטר, ולא קשה קושית הראב"ד, ימסור לו את השטר חוב ויכתוב לו הרשאה, דהרי זה יהי' כתיבה ומסירה, אכן לפי דברינו כיון דקנין הרשאה, אינו בעצם הדבר שיהי' שלו, ורק שהוא קונה קנין לקבל הפקדון, א"כ בפקדון שהוא מקבל הפקדון בעצמו שייך שפיר, שקונה לקבלו, אבל בחוב לא שייך כלל, שיקנה קנין לקבל החוב, דאם יעשהו שליח על הכסף שיקבל מיד הלוה הלא הכסף ההוא אינו ברשותו, ואינו שלו, ולא יכול לעשותו שליח על זה, ומה הוא שלו, הוא החוב. והנה כשלוה פורע למלוה, איננו מחזיר לו החוב, אלא הוא משלם