לבוש מרדכי בבא מציעא ע

אחד ממון מחבירו וילך למדינה אחרת, הרי היכא שיש שטר חוב יש לו עצה למסור השטר חוב, ובודאי דעיקר התקנה הי' בשביל שטר חוב, שהרי במלוה ע"פ, לא הועילו בתקנתם, שהרי במלוה על פה היכא שכפר, לא תקנו הגאונים שיכתבו הרשאה, כדמסיק שם הרמב"ם, וא"כ מה הועילו בתקנתם כדי שלא ילך למדינה אחרת, הא גם עתה יש לו עצה שיכפור ע"כ דעיקר התקנה הי' בשביל מלוה בשטר. דשם עשו הגאונים תקנה אף אם כפר, ואם נימא דס"ל להרמב"ם, דאם מסר השטר חוב, יכול לכתוב הרשאה מדינא דגמ' א"כ למה תקנו הגאונים לכתוב הרשאה, הא יש עצה גם מדינא דגמ' למסור השטר חוב ולכתוב הרשאה: ע"כ הא דכתב הרמב"ם ז"ל או בהקנית שטר חוב עצמו בכתיבה ומסירה שהוא מקנה השעבוד, זה קאי על אופן שיכול אדם לקנות חוב והיינו במכירת שטרות: אבל בהרשאה אין דרך לכתוב הרשאה וא"כ שפיר הקשה הראב"ד, הא יש דרך גם בהרשאה, שימסור השטר חוב' ויכתוב הרשאה, דכתיבת הרשאה יהי' במקום כתיבה, כיון דמועיל במכירת שטרות, ה"נ מועיל בכתיבת הרשאה

ולבאר טעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד נראה לי' דהנה לכאורה צריך ביאור מה הוא דין הרשאה, דהנה אם לא כתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. קי"ל דיכול לומר לאו בעל דברים דידי את, ואין יכול לתבוע ממנו: אלא א"כ כתב לו המרשה, זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. והנה בגמ' שם (בב"ק דף ע') איתא אמר אמימר אי תפיס לא מפקינן מיני' רב אשי אמר כיון דכתב לי' כל דמתעני מן דינא קבילית עלי, שליח שויי' ואיכא דאמר שותפא שוויי' למאי נפקא מינה למיתפס פלגא והלכתא שליח שויי' וכן כתב הרמב"ם שם (בפ"ג מהלכות שלוחין הלכה ג') ז"ל ואעפ"י שכתב לו כן אינו אלא שליח. וכל מה שיזכה בו, הרי הוא של משלחו כו' ולכאורה קשה ממ"נ אם ממאי שכתב כל דמתעני מן דינא קבילית עלי' הוא ראי' שלא עשאו אלא שליח, א"כ איך יכול המורשה להוציא הא יאמר לו הנתבע לאו בעל דברים דידי את. שהרי לא עשאך המרשה אלא שליח ולא הקנה לך שיהי' שייך לך. שהרי כתב לך כל דמתעני מן דינא הוא מקבל, א"כ אינך אלא שליח, ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את. אף שכתב לך זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. אעפי"כ לא עשאך אלא שליח שהרי כתב כל דמתעני ובהאי טעמא, דמפיק המרשה מן המורשה, אם תפס בהאי טענה גופא, יאמר לו הנתבע לאו בעל דברים דידי את: ומ"ש דלגבי הנתבע שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את, משגיחין על זה שכתוב בהרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. ולא משגיחין על מה שכתוב כל דמתעני מן דינא, ולגבי אם תפס המורשה משגיחין על מה שכתוב בהרשאה, כל דמתעני ולא משגיחין על מה שכתוב זיל דון וזכי ואפיק לנפשך

והנה מצאתי בהרמב"ן במלחמות. שהוא מפרש פלוגתא דאמימר ורב אשי, דאמימר ס"ל אם תפס לא מפקינן מיני משום דס"ל הרשאה הוא לשון מתנה, ואף דמיירי בגזילה או בהלואה, דלא קני עדיין שהרי אינו ברשותי' אבל כיון שאם יתפוס יקנה. משו"ה לא מצי הנתבע לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי הבעלים נתנו לו, וכשיוציא אז יקנה לנפשו. משו"ה לא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את ורב אשי ס"ל דלשון הרשאה הוא' רק שכשיזכה בדין יוכל להשתמש באותם מעות אבל לא יקנה אותם לגמרי, שיהי' שלו דלא הקנה המרשה אותם לגמרי לו אלא שישתמש בהם. וכתב שמנוסחא דרב שרירא ורב האי גאון כתוב דפליגי בקנין ע"מ להקנות, היינו מאן דס"ל שליחא שויי' ס"ל קני ע"מ להקנות מועיל משו"ה אף אם שליחא שויי' יכול לדון על הכסף: שהרי יזכה בהם בזה שישתמש בהם ומאן דס"ל שותפא שויי' ס"ל דקני ע"מ להקנות אין מועיל, ומשו"ה אם לא הקנה לגמרי לכל הפחות למחצה לא יוכל לדון. עכ"ד הרמב"ן

ובעניי לא הבנתי אותם. דהנה אף דאמרינן קני ע"מ להקנות לא קני אבל כולי עלמא מודו. דמלוה להוצאה ניתנה וזכה המלוה באותם המעות וכיון שהרשה המרשה להמורשה להשתמש במעות הרי זכה להוציאם וכבר הכסף שלו. ומאי שייכא זה. בדינא דקני ע"מ להקנות ואף אם הי' כלי' דאז מה שמרשה להשתמש הוא בגדר שאלה. לא בתורת הלואה ג"כ לא שייכא בדינא דקני ע"מ להקנות, דהרי מאן דס"ל קני ע"מ להקנות לא קני' אטו יסבור דשכירות לאו קנין הוא כלל א"כ איך יכול להקנות מטלטלי אגב שכירות, אם נימא דשכירות לא הוי קנין כלל וא"כ איך הקנה ר"ג לזקנים מטלטלי אגב מקרקעי ועוד איך אמרינן דאם הי' פקח שוכר מקומן. אחרי דשכירות אין מועיל כלל הקנין: וא"כ תקשה מכל הנך משניות על מאן דס"ל קני ע"מ להקנות לא קני' לדברי הרמב"ן. ע"כ דשכירות הוי קנין לכולי עלמא דקנין השתמשות בודאי הוא קנין. ורק בקני ע"מ להקנות פליגי, וא"כ הכא בהרשהו לילך לדון. ובעד זה הוא מרשהו להשתמש בהכלי, לכ"ע דמועיל קנין

ועוד קשה בדברי הרמב"ן. נהי דכשיוציא אז יזכה, אבל עתה הא לא קנה עדיין (לפי דברי הרמב"ן דמיירי בגזילה) וא"כ מאי מועיל שכשיוציא יהי' בעל דברים שאז יזכה, אבל עתה הא לאו בעל דברים דידי' הוא' שהרי לא קנה עדיין ומאי מייתי הרמב"ן ראי' שם מבעל בנכסי אשתו, דאמרינן מגו דנחית לדון אפירא יכול לדון אקרנא: התם זכה כבר הבעל בהפירות מדין תקנת חכמים וא"כ הוא בעלים כבר לתבוע הפירות אבל הכא הרי לא זכה עדיין בהשכר היינו השתמשות הדבר, או בכל הדבר למאן דס"ל אי תפיס לא מפקינן מיני'. אבל עכ"פ בבאו לדון. הרי לא נתחייב עדיין המרשה בהשכר והוא לא זכה עדיין וא"כ באיזה טענה יכול לתבוע ממנו הלא לע"ע יוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את

ועוד כיון דס"ל להרמב"ן. דאף שלא זכה עדיין בהשכר כיון שכשיוציא יזכה, יוכל לתבוע, ולא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את א"כ הא עיקר טענתו על הנתבע הוא משום שיגיע לו ריוח. משו"ה יכול לתבוע ולא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את, א"כ אף אם נימא קני ע"מ להקנות לא קני אמאי לא יוכל לתובעו אם איננו רק שליח הא עכ"פ כל זמן שישתמש הרי הוא ירוח ובודאי דבעד זה שישתמש לא יצטרך לשלם לו א"כ הרי יהי' לו הנאה אם יוציא ויזכה בדין. א"כ לדברי הרמב"ן דאף שעתה לא זכה, כיון שכשיזכה, יהי' לו הנאה, טענה מעליתא היא, דלא יוכל לומר לו לאו בעל דברים דידי את' א"כ אף בלא קנין: כיון שיהי' לו רשות להשתמש כל זמן שלא יחזור הלה היינו המרשה, א"כ בשביל הנאה זו נימא שלא יוכל הנתבע לומר לאו בעל דברים דידי את. ואין לומר דיאמר לו הנתבע: לא תוכל לדון עמי דלאו בעל דברים דידי את' ומאי תאמר שאתה בעל דברים דידי כיון שיש לך רשות להשתמש כיון שאין לך קנין. שהרי קני ע"מ להקנות לא קנה, ויוכל לחזור המרשה תמיד, א"כ דילמא יחזור, ולא יהי' לך הנאה א"כ אף למאן דס"ל קני ע"מ להקנות קנה. כיון דלדברי הרמב"ן מיירי דלא קנה עדיין. א"כ יאמר לו הנתבע לאו בעל דברים דידי את. ואי משום שנתן לך רשות להשתמש דלמא חזר בו' שהרי לדברי הרמב"ן מיירי אף בגזילה ובמלוה דלא קנה ויוכל לחזור. ובודאי דדוחק לחלק בזה, בין שמא חזר בו לשמא יחזור בו' דנימא דהוי דומיא דשמא מת לשמא ימות,