לבוש מרדכי בבא מציעא סט

יחלוקו ולא פירש דהיינו דוקא היכא דשניהם אדוקין בטופס ושניהם בתורף. אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף: זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. אכן לדברינו ניחא: דהרי אמרינן בירושלמי, דהא דאמרינן הכל הולך אחר התפוס בעדים, היינו דוקא למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו. אין צריך לקוימו ומיירי שהשטר אינו מקוים, דאז החלוקה על עצם השטר מטעם חזקה כל מה שביד אדם שלו. וכדביארנו למעלה, דאלו באנו לדון על החוב בעצמו היינו פוטרים אותו במגו: וא"כ גביתו. מטעם שהוא מוחזק בשטר שבידו. א"כ אם הלוה תפוס בעדים שהוא עיקר השטר הרי יש אדרבה להלוה חזקת שטר אבל למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ע"כ מיירי דין דשניהם אדוקין. בשטר מקוים, א"כ מזה שהוא מחזיק השטר בידו הוא ראי' שלא פרע א"כ מה לי אם הראי' מחתיכת שטר זה. או חתיכת שטר זה, וכמבואר למעלה דברי הירושלמי

א"כ הא דאמרינן בגמ' מחלוקת בששניהם אדוקין בטופס ושניהן אדוקין בתורף. הוא ג"כ הפירוש כדברי הירושלמי דאימתי מיירי מחלוקותם דס"ל לרשב"ג דאף אם אין השטר מקוים נוטל מחצה, הוא רק בששניהם אדוקים בטופס ובתורף. ובזה מיירי מחלוקותם, ולא ס"ל לרמב"ם הפירוש שפירש רש"י דמחלוקת פירוש של יחלוקו. אלא ס"ל לרמב"ם, דהאי מחלוקת פי', אימת מיירי מחלוקותם דס"ל לרשב"ג יחלוקו אף בשאינו מקוים. היינו דוקא בשניהם אדוקים בטופס ובתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד בתורף היכא שאין השטר מקוים, דבזה מיירי מחלוקותם אז זה נוטל טופס וזה נוטל תורף לרשב"ג, דטעם החלוקה משום עצם השטר אבל היכא שהשטר מקוים. שאז החלוקה על החוב בעצמו. אז אף אם אחד אדוק בטופס ואחד בתורף חולקין החוב. שהרי אז דין החלוקה, משום ראי' על החוב בעצמו. א"כ מה לי חתיכת שטר זה מחתיכת שטר זה וכדאמר בירושלמי: דאתיא הא דאמר הכל הולך אחר התפוס בעדים. דוקא לרשב"ג. א"כ גם הא דקאמר בגמ' דאחד אדוק בטופס ואחד בתורף: דוקא לרשב"ג: דקאי על דין מחלוקותם דמיירי באינו מקוים. שהרי הירושלמי וגמ' דילן לא פליגי. אלא אם עיקר השטר הוא נוסח השטר. או חתימת העדים: אבל בדין זה, למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והיכא דהשטר מקוים לא פליגי, דהחלוקה הוא על החוב' מטעם ראי', ואז אין חלוק בין חתיכת שטר זה לחתיכת שטר זה. הכל הוא ראי' שלא פרע, ומשו"ה קאמר מחלוקת, ולא קאמר לא שנו, דלכאורה קשה, כיון דלא מצי לאסיק אבל באחד הכל מודים. דלא שייך הכל מודים דהרי גם שם יהי' פלוגתא דידהו. אם אין השטר מקוים לא יגבה כלל למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ כיון דאין יכול לאסיק, אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף הכל מודים. למה התחיל בלשון מחלוקת הי' לו לומר בלשון לא שנו: אלא דבא להוכיח. דלא קאמר אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף. זה נוטל טופס וזה נוטל תורף. אלא באופן מחלוקותם. היינו היכא דהשטר אינו מקוים דלרשב"ג, אף שיש לו מגו דמזויף כיון שהוא מוחזק במחצית השטר. אין פוסלין מה שבידו משום מגו. משום דתלי דוקא במה שבידו: אבל היכא דהשטר מקוים. שאז החלוקה על החוב בעצמו. שם אין חלוק אם תפוס בטופס או בתורף. נמצא דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אין שום חלוק, בין אדוקים שניהם בטופס ובתורף: בין אחד אדוק בטופס ואחד בתורף: דממ"נ אם אין מקוים הוא' כלל לא גבי: ואם הוא מקוים. אז מזה שהשטר ביד המלוה הוא ראי' שלא פרע עדיין. אלא כיון דגם הלוה מוחזק ומחזקת הלוה ראי' שפרע הדין הוא דחולקין הראי' היינו שפרע מחצה החוב, וכיון דמדין ראי' הוא אין חלוק מחתיכת שטר זה לחתיכת שטר זה, כמו שמזה שמחזיק התורף ראי' הוא שפרע כן מזה שהמלוה מוחזק בטופס ראי' שלא פרע. ומשו"ה בכל גווני יחלוקו. היכא דהשטר מקוים. ומשו"ה הרמב"ם דמיירי דוקא בשטר מקוים דהרי פסק מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משו"ה לא הביא כלל חלוק בין אדוק בטופס לאדוק בתורף כיון דהוא מדין ראי' בכל גווני הדין דיחלוקו

סימן יא יבאר דהרשאה הוא קנין לקבל הדבר ולא קנין בעצם הדבר, ויבאר דשליח יכול לעשות דוקא על דבר שהוא שלו, אכן הגט ושחרור השליחות אך שיהי' ידו כידה, ויבאר דבמציאה גם רש"י מודה אף אם עשאו שליח, והי' תופס לבע"ח. דאי אפשר לעשות שליח על המציאה. ובחוב השליחות על התביעה לדברי רש"י

(דף י') התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, הנה שטת רש"י ז"ל דאימתי אמרינן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, דוקא בשלא עשאו שליח. אבל אם עשאו שליח: מהני, והקשו בתוס' מהא דאמרינן בפרק הכותב (דף פ"ד) גבי עובדא דימר בר חשוי דאמר לשליח זיל תפסה ואמרינן שם דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ועוד הקשו ממתניתין דבעי גמ' למימר, דמשו"ה אם הי' רוכב על החמור ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה, משום דרוכב לא קנה בהגבהתו, אף אם דעתו הי' בעדו, דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, והא במתניתין עשאו שליח לזכות אפילו הכי אין מועיל, הרי דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אף אם עשאו שליח

ולבאר דברי רש"י ז"ל נראה לי, דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ג מהלכות שלוחים הלכה ז') ז"ל היתה לו מלוה ביד אחר, אינו יכול לכתוב הרשאה עליו, ואפילו הי' החוב בשטר, מפני שהמלוה להוצאה נתנה, ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם: ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה, אלא במעמד שלשתן, והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו, או בהקנית שטר החוב עצמו, בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו זהו מדין שיראה לי מן הגמ', אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת כו' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל עד החוב ששטר, א"א אם לא מסר לו שטר חוב וכתב רבינו הכ"מ ז"ל ולא ידעתי מה חידש הראב"ד שכתב אם לא מסר שטר החוב, שהרי כתב (הרמב"ם) או בהקנית שטר החוב

ושותא דמרן הכסף משנה לא ידענו, דכפי הנראה סובר רבנו דאין מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד ושניהם מודים שאם מסר לו השטר חוב יוכל לכתוב הרשאה ולכאורה, הדבר פשוט, שהרמב"ם ס"ל דאין עצה לכתוב הרשאה, ואף אם ימסור השטר תוב, ג"כ אין מועיל הרשאה שהרי כתב הרמב"ם שאין יכול לכתוב הרשאה, ואלו הי' ס"ל שאם מסר השטר חוב יכול לכתוב הרשאה, לא הי' להרמב"ם לכתוב שאין יכול, ועוד למה תקנו הגאונים שיכתבו הרשאה, אף בלא מסירת השטר חוב, כדי שלא יטול כל