לבוש מרדכי בבא מציעא סח

לפניהם, דגמ' דילן סובר, דעיקר הגדת העדים, הוא נוסח השטר, א"כ בעינן דוקא שיבינו לשון השטר, דאם אינם מבינים לשון השטר, לא הוי אצלם, נוסח השטר והגט, הגדה, ומשו"ה פסק הרמב"ם דבעינן דוקא שיבינו לשון הגט. נמצא דבדין דידן אזלי הירושלמי והבבלי לשיטתם, דהנה לשיטת הירושלמי, דאין השטר, נוסח הגדת העדים, א"כ עיקר שטר הוא חתימת העדים, דחתימתם הוא עדות על מעשה הגט והשטר, רק שבהשטר רשום מה הן מעידין אבל עיקר עדותם, הוא החתימה, רק כשאנו רוצים לידע מה הם מעידים, רואים אנו את השטר וממנו אנו יודעים מה העידו, א"כ עיקר השטר, הוא חתימת העדים, משו"ה הכל הולך אחר התפוס בעדים בזה שייך החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל לגמ' דילן, דנוסח השטר הוא עדותם א"כ עיקר העדות, הוא הוא השטר בעצמו, שזהו הגדת העדים, רק כשאנו רוצים לדע מי הם אלה האומרים לפנינו את נוסח השטר, רואים אנו החתימות, ויודעים כי אנשים האלה, הם מעידים לפנינו את נוסח השטר, א"כ לגמ' דילן עיקר השטר, הוא השטר בעצמו, וחתימת העדים, אינו אלא גילוי מילתא לידע מי המה המעידים לפנינו את נוסח השטר, משו"ה לגמ' דילן, לא תלי בתפוס בחתימת העדים, רק בהשטר בעצמו, אי בטופס אי בתורף, דבזה שייך חזקה דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו

והנה בתוס' פירשו דמשו"ה אמרינן דאם אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף, זה נוטל תורף וזה נוטל טופס, היינו דשיימינן שטרא דאית בי' זמן כמה שוי ודלית בי' זמן כמה שוי: ואמאי לא נימא אם אחד אדוק בעדים נישום שטר דלית בי' עדים, משום דשטר שאין בו עדים פסול לגמרי, אבל שטר דלית בי' זמן: השטר כשר, משו"ה שיימינן שטרא דאית בי' זמן כו' ולכאורה תמוהים דברי התוס' דאטו משום דמוחזק בדבר שבלעדו יפסל השטר יגרע כחו מאלו מוחזק בדבר שאין השטר נפסל. לכאורה אדרבה, אם הוא מוחזק בדבר שבלעדו נפסל השטר, א"כ אדרבה נימא יקח עד מקום שידו מגעת, אך באמת דברי התוס' מובנים המה, כי שותפים אם מחזיקין דבר אחד בשותפות, משועבד דבר אחד לחבירו, אם בלא שלו יופסד של השני, ומשו"ה בחצר שאין בו דין חלוקה, לא יוכל אחד לטעון שיחלוקו, ויאמר, כיון שיש לו מחצית בהחצר ורוצה לחלוק, מה איכפת לי' שלא ישאר בהחצר כדי חלוקה לפני זה. לא יוכל לומר כך. דכיון דבלתי חלקו, אין לפני חבירו חצר כלל, שהפחות מד' אמות לאו חצר הוא, א"כ הרי אם תקח חלקך יופסד שלי לגמרי, וא"כ חלקך משועבד לי, שלא יופסד חלקי, דדבר של שני שותפים משועבד זה לזה שלא יופסד, ומשו"ה אמרינן דיחלוקו הוא לדמי, ולא יכול אחד לומר מה איכפת לי שיופסד, אני רוצה לחלוק הבגד לשנים, זה לא יכול לומר דכיון דדין הוא דשנים אוחזין בטלית, הדין אצלנו דשייך להם ביחד, א"כ לא תוכל ליקח חלק שעי"ז יופסד חלקי. שאני מוחזק בחצי טלית היינו חצי של כולו, אבל אם תחתכנו הוא נפסד, ואיננו כעת חצי של טלית כולו, משו"ה כופהו לחלוק לדמי, כיון דלדידן שנים אוחזין בטלית הדין דיחלוקו, ממילא דין חלוקתם כחלוקת השותפין, וא"כ ה"נ לא יוכל לומר האחד, אני אקח חתיכת השטר שבידי. שכיון שהאחד מוחזק בשטר, ואם יקח חתיכת השטר שבידו, הרי יופסד חתיכת השטר של השני, שהרי חתיכת השטר איננו שטר כלל, א"כ אמרינן בזה שהוא מוחזק בזה שבידו, שלא יוכל חברו להפסידו, ומשועבד חתיכת השטר שביד חבירו לחתיכת השטר שבידו, אבל היכא דאף בלא חתיכת השטר שבידו, לא נפסל ולא נפסד חצי השטר שביד חבירו, אז להשביח לא יוכל לטעון, תן לי מה שבידך, כדי שאשביח חלקי, דלזה אינו משועבד, משו"ה שיימינן שטרא דאית בי' זמן כמה שוי, דזה אין מחויב לתן לו הזמן שבידו, שהוא דבר אחר מן השטר. וראי' אחרת, דהשטר הוא שטר גם בלעדי הזמן, וא"כ אין הזמן שבידו משועבד להשני, היינו לחתיכת השטר שבידו אבל אם עי"ז שיקח החתיכה שבידו יופסד דבר שביד חבירו ויבטל שם השטר. אין מניחים לו לקח החתיכה שבידו, כיון דאנן אמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, א"כ הוא מוחזק בחתיכת השטר שבידו, בחזקת שהוא שלו, וא"כ גם חתיכת השטר שביד השני שביד השני משועבד לחתיכת השטר הזה, כדי שלא יופסד

ועפ"י דברינו יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב (בפרק ד' מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ד) שנים אוחזין בשטר. המלוה אומר שלי והוצאתי לפרע ממך, והלוה אומר פרעתיו וממני נפל. אם הוא השטר שיכול לקיימו, זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה ישבע שאין לו בדמים פחות מחציין, וישלם הלוה מחצה עכ"ל הרמב"ם הרי דס"ל להרמב"ם דדין הוא שישלם לו מחצה החוב, ואלו בגמרא דילן מוכח. דאין משלם לו אלא מחצית ששוה השטר, שהרי שיימינן השטר כמה הוא שוה. ואמרינן ויחלוקו נמי דאמרינן לדמי ופירשו בתוס' ז"ל ואין חולקין את החוב, כמו שכתוב בשטר אלא כמו ששוה לו למכור, מזה יפרע החצי עכ"ל התוס"י הרי דאין פורעין אלא מחצית ששוה השטר למכור ואיך כתב הרמב"ם שישלם לו מחצה. דמשמע מחצית החוב, שהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל לעיל מינה שוו, השטר, רק כתב "בדמים" וכתב אח"כ וישלם הלוה מחצה היינו מחצה מהדמים והא בגמ' מוכח דצריך לשלם רק מחצית שווי השטר למכור

אכן לפי דברינו ניחא, דבגמ' שם אזיל אליבא דמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ומיירי בשהשטר אינו מקוים, ואם באנו לדון על החוב, היינו פוטרים לגמרי, שהרי יש לו ראי' שפרע, במגו דאי בעי אמר מזויף. רק שמפני המגו, אין אנו יכולים לפסול השטר שביד המלוה שהוא מוחזק בו מטעם: דחזקה כל מה שאדם תופס, הוא שלו. אנו מחזקין בהשטר שבידו, א"כ אין החלוקה על החוב דעל החוב אם היינו דנין, היינו פוטרים לגמרי, אלא דהחלוקה על עצם השטר גופא שהוא מוחזק בו: א"כ שפיר אמרינן דאין צריך לשלם רק מחצית שווי השטר למכור, דכל טענתו. הוא רק שאין אנו יכולין לפסול השטר שהוא מוחזק בו מטעם מגו, א"כ אין לו אלא מחצה משווי השטר ולא מהחוב, אבל לדידן, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, א"כ מיירי רק היכא דהשטר מקוים א"כ אין החלוקה על עצם השטר לבדו: אלא על החוב גופי', שכיון שהשטר עודנו ביד המלוה, הרי הוא ראי' שלא פרע עדיין הלוה החוב א"כ כיון שגם הלוה מוחזק בו. וכללא הוא דשנים אדוקין בדבר הדין הוא דאין ב"ד צריכין להוציא הדין חלק, רק יחלוקו פסקינן, א"כ הכא דמחולקים על ראית החוב ושניהם אדוקין בו' הדין הוא שיחלוקו את החוב שחלוקין על ו. ע"י הראי' ששניהם אדוקין. דמזה שהמלוה מוחזק, ראי' הוא שלא פרעו עדיין, ומזה שהלוה מוחזק בו הוא ראי' להיפוך מש"ה משלם מחצה מן החוב. שהרי החלוקה על החוב אבל אם נימא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א"כ על החוב אין אנו דנין כלל, שעליו אין לנו לעשות חלוקה כלל. שהרי יש לנו ראי' שפרעו, במגו דאי בעי אמר מזויף רק שהחלוקה על עצם השטר גופי', משו"ה נוטל רק מחצית שיווי השטר למכור

ולפי"ז מיושב בפשטות הקושיא שהקשו איך סתם הרמב"ם וכתב לה בסתמא להאי דינא, דשניהם אדוקין בשטר