לבוש מרדכי בבא מציעא סז

הי' פורעו לא הי' מניח השטר בידו, א"כ מ"ש האי חתיכת השטר מהאי חתיכת השטר, הא הראי' מזה שמונח בידו, וכמו שזה בלא זה אין ראי' ה"נ זה בלא זה, אלא כיון שזה מחזיק בהראי', וזה מחזיק בהראי', פוסקים ב"ד יחלוקו. וא"כ אחת היא אם תפוס בעדים או בשאר השטר, ורק אליבא דרשב"ג דלדידי' היכא שאין מקוים רק הלוה מודה שכתבו, אם באנו לדון מטעם ראי', הא אדרבה יש ראי' שפרעו, שהרי יש לו מגו שהי' אומר מזויף, אלא הטעם דאין מועיל מגו, הוא משום שהחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, וא"כ כיון שהוא מוחזק בשטר אמרינן חזקה שהוא שלו, א"כ היינו דוקא במוחזק בעיקר השטר אבל אם אינו מוחזק רק בדבר שאינו אלא כמו גליון השטר, בזה לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו: משו"ה אליבא דרשב"ג הכל הולך אחר התפוס בעדים. היינו באופן שאינו מקוים אבל במקוים דלא צריך לטעמא דמוחזק, רק ראי' מה שהניחו בידו. בזה אמרינן מה לי חתיכת שטר זה או זה, הא מדהניחו בידו הוא ראי' שלא פרע ומשו"ה לרבי דמיירי ע"כ במקוים אין חילוק בין תפוס בעדים לתפוס בטופס

והנה בתוס' תמהו במאי פליגי ירושלמי וגמרא דילן דבירושלמי אמר הכל הולך אחר התפוס בעדים ובגמרא דילן אמר דתליא מי אדוק בתורף. ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ד' מהלכות גירושין דעדים החותמין על הגט צריך שיהיו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה, ואין מועיל מה שיקראו לפניהם ויאמרו להם שכך כתוב בהגט, אכן הטור סתר זה דאמאי לא יועיל מה שמתרגמין לפניהם וע"כ כתב הטור בסימן ק"ל דאפילו אם אינן מכירין לשון הגט שפיר דמי, והנה הב"י הביא ראי' לדברי הרמב"ם מגמ' דילן דאמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי בי' סהדי ישראל כשר ופריך והא לא ידעי למקרי ומשני בדידעי ואם איתא לישני בשלא ידעו וקראו לפניהם. ועוד הביא ראי' מירושלמי דאיתא התם רב אמר הדיינין חותמין אע"פ שאין יודעין לקרות: אבל אין העדים חותמין אלא א"כ היו יודעין לקרות, ואיתא שם בירושלמי מתניתא פליגא עלי' דרב גט שכתבו עברית ועדיו יונית כו' פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום כו' הרי דבעינן דוקא שהיו יודעין לקרות: ועיין בכ"מ שם שכתב דגם דברי הירושלמי תמוה

ולדידי. נראה דאדרבה מדברי הירושלמי מוכח להפך, דהנה הירושלמי פריך על דברי רב דס"ל, דאין עדים חותמין על הגט אלא א"כ קראוהו הם בעצמם. ובזה הא אנן לא פסקינן כותי' דרב, שהרי קי"ל אחרים קוראים לפניהם והם חותמים, והירושלמי הקשה על רב: משמע דרק על רב קשה דס"ל דבעי שהם יקראוהו, והרי לדברי הרמב"ם דבעינן דוקא שיבינו לשון השטר, א"כ הלא גם בלא רב, דס"ל דבעינן שיקראוהו, ג"כ קשה, שהרי קתני גט שכתבו עברית ועדיו יונית, הרי העדים אין מבינין, והרי בתחלה לא ידע תירוצא דידעי לקרות ואין יודעין לחתום, וודאי דזה דוחק לומר דזה ידע גם המקשה שיש לומר שמבינין, רק שאין יכולין לחתום, דא"כ גם זה הי' יכול לשנות בעצמו המקשה, שיודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום ע"כ דהירושלמי סבר בהקושיא, דעברים אין מבינים לשון יונות, א"כ מדפריך אליבא דרב ע"כ דלדידן לא קשה

לכן נראה לי דהנה יש לספק שטר שחתמו בו עדים אם הכונה שבזה שהעדים חותמים היינו שעתה כל לשון השטר כאלו הם בעצמם היו כותבין והוי עתה בחתימתם כאלו נחקרה עדותן בב"ד שאומרים נוסח ולשון השטר, או דהם חותמים שאמת הוא הענין הכתוב בשטר. ומעידין על תוכן הדברים. אבל לא שנאמר שע"י חתימתם, כל נוסח השטר כאלו הם מעידים. והנה הירושלמי ס"ל כשעדים חותמין על השטר: אין הכונה שעתה נוסח השטר הוא דיבורם. דעתה בחתימתם, כאלו הם מגידים נוסח השטר רק ס"ל להירושלמי, דע"י חתימתם מעידין על תוכן הדברים, נמצא דאף אם אין מבינים לשון השטר והגט, כיון דקראו לפניהם ותרגמו להם תוכן וענין השטר, יוכלו לחתום וחתימתם הוא, שתוכן הדברים אמת, וא"כ אף אם אין מבינים לשון הגט, שאין העיקר הלשון, אלא תוכן הדברים וזה יודעים, אכן גמרא דילן סבר, דעדים החותמים על הגט בחתימתם נעשה כאלו הם אומרים לפנינו את נוסח השטר ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דאם כתוב בשטר פלוני בן פלוני הכהן. לוה מנה מפלוני מעלין לתרומה, אף דקי"ל דליוחסין אין מעלין: היינו משום דכיון דנוסח השטר הוא דיבורם, א"כ הוי כאלו הם אמרו לפנינו בדבור, פלוני בן פלוני הכהן ואף דליוחסין לא מסקינן היינו משום דליוחסין בעי עדים והיכא דבעי עדות. אין מועיל מסיח לפי תומו: דהיכא דצריך עדות, בעי דוקא שיכוין להעיד וכיון דהן אין מכונים להעיד. אף בעל פה אלו היו אומרים כן. כיון דבדבור שאמרו "הכהן" לא נתכונו להעיד, אין עדותן מועיל, אבל לתרומה דלא בעי עדות, מועיל אף לפי תומו, ואדרבה לפי תומו עוד מעלה, היכא דלא בעי עדות, דאף על עצמו מועיל, אבל אם נימא דחתימת העדים הוי רק על תוכן הדברים א"כ על מה שלא העידו לא הוי כלל עדות, וא"כ לא היו מעלין אף לתרומה, ע"כ דכל נוסח השטר הוא הגדתם

והנה דיבור נקרא, רק אם מבין מה שהוא אומר, אבל אם אחד יאמר דברים שאין מבין אותם לא הוי דבור כלל, דדבור אינו אלא הסכמה, וכשמבין מה שהוא אומר, אז הוי דבור, אבל אם אינו מבין לא הוי דבור, ומשו"ה איתא בירושלמי סוטה פרק אלו נאמרין דאם השביעה בלשון שאינה מבינה ואמרה אמן, לאו כלום הוא, וכתב הירושלמי דזה פשיטא, דאם השביעה בלשון שאינה מבינה ואמרה אמן לאו כלום הוא. ולכאורה אמאי פשיטא, נהי דאין מבינה הלשון, אבל דילמא מיירי דידעה שמשביעה. רק שהלשון אינה מבינה, ע"כ דאף בהאי גוונא שיודעת שהכהן משביעה ואמרה אמן, כיון שאין מבינה הלשון, לאו כלום הוא, דאמן הוי קבלת הדברים, כאלו היא בעצמה היתה אומרת, ולשון שאינה מבינה, אף אם היתה אומרת לאו כלום, דדבור, כשמבינים מה שאומרים, הוא דבור, אבל כשאינם מבינים לאו כלום הוא

נמצא לפ"ז מיושב שפיר דין הרמב"ם דס"ל דבעינן דוקא שיבינו העדים לשון הכתב דכיון דלגמ' דילן, העדים בחתימתם, מקבלים נוסח השטר, שנעשה עתה, כאלו הם מעידים נוסח השטר, וזהו דין העדים החתומים על השטר א"כ לא עדיף מאלו אמרו הדברים בע"פ, ואם אינם מבינים לשון הגט, הרי אף אלו היו אומרים כל הנוסח הזה בב"ד, לא הי' כלום. שהרי דבור אינו, אלא כשמבינים אותו, ואם אינו מבין מה שאומר. לאו כלום הוא, וא"כ מה לי אם האמירה בעל פה או בכתב, דבור כזה שאינו מבין, לאו כלום, אבל להירושלמי דדין חתימת עדים הוא, עדות על תוכן הענין שאמת הוא. לא נוסח השטר, הוא הגדתם, א"כ מנוסח השטר אנו יודעים רק על איזה תוכן הם מעידים אבל עדותם איננה נוסח השטר, א"כ אף שהם אינם מבינים ג"כ כשר, א"כ הירושלמי לטעמי' פריך ממתניתין דגט שכתבו יונית ועדיו עברית, דנהי שהי' סובר הירושלמי, דאינם מבינים, פריך רק אליבא דרב, אבל לדידן לא קשה, שהרי לא בעינן שיבינו את לשון השטר לסברת הירושלמי, אכן גמ' דילן פריך והא לא ידעי למיקרי, ולא משני בשקראו