לבוש מרדכי בבא מציעא סו

פסקינן להלכה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והיינו מטעמא דבשטר לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו

נראה לישב דבריהם דהנה בארנו בספרנו "לבוש מרדכ"י (על ב"ק בסימן כ"ח) לישב קושית הש"ך על הא דאמרינן בסימן נ"ו דהשליש נאמן אפילו הכחישו אחד ואמר שלא עשאו שליש, אם הוא אומר שהוא שליש, נאמן דחזקה אין אדם חוטא ולא לו והקשה הש"ך מדברי הרא"ש בתשובה, דאם לוי עומד בפנינו ובידו שטר שיש לראובן על שמעון ואמר ע"מ כן נתנו שאחזירנו לשמעון. כי מחל לו ראובן וראובן אומר שקר הוא אלא ממני נפל ומצאו צריך להחזירו לראובן. ואם נימא שהשליש נאמן אף היכא שהכחישו ואומר שלא עשאו שליש יהי' נאמן

ובארתי שם. דהנה הא דאמרינן חזקה אין אדם חוטא הוא דוקא שמפני זה הוא נאמן על עצמו. אבל היכא דבעי עדות. בזה אין מועיל חזקה אין אדם חוטא ולא לו' דאל"כ אמאי אין עד אחד נאמן להוציא ממון נימא חזקה אין אדם חוטא ולא לו, ע"כ היכא דב"ד בעי לפסוק על פיו בזה בעי דוקא עדות, וחזקה אין אדם חוטא ולא לו לאו עדות הוא ורק גבי שליש דהנאמנות על עצמו שיהי' נאמן למסור השלישות על זה שייך אין אדם חוטא ולא לו. א"כ זהו דוקא. היכא שזה פלוני, ג"כ אומר כדברי השליש אבל היכא שהוא בעצמו אינו יודע ורוצה לסמוך על דברי השליש בזה כמו שב"ד בעי דוקא עדים: ה"נ הוא בעצמו אם רוצה לסמוך בעי דוקא עדים, נמצא דבתשובת הרא"ש מיירי דשמעון הלוה אין יודע שמחל לו השטר, וא"כ כמו שב"ד אם רוצים לפסול שטר. בעי דוקא שני עדים ועד אחד אם מעיד שהוא פרוע, אינו מעיד רק לחייב שבועה, אבל לא לפסול השטר ולא סמכינן על חזקה דאין אדם חוטא ולא לו. ה"נ הלוה בעצמו. אם בא עד אחד ואמר לו שהשטר פרוע אין לו לסמוך עליו דבעי דוקא עדות כל זה היכא דהדין בין המלוה ולוה. שהלוה אין יודע, אבל היכא שהלוה בעצמו טוען כדברי השליש, א"כ הדין בין המלוה והשליש בזה נאמן השליש על עצמו למסור השטר, דעל עצמו אינו בגדר עדות שפיר אמרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ונאמן על עצמו למסור השטר

והנה הרמב"ן פירש בכתובות (דף כ"ה) דאיתא שם: הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה כו' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואין מאמינו להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה ופירש הרמב"ן דלהאכילו בתרומה, כיון דמועיל עד אחד הרי בעינן רק נאמנות, וא"כ כיון שבידו להאכילו בתרומה, היינו שיש לו מגו דאי בעי לא הי' אומר בני. הוא נאמן אבל להשיאו אשה הא בעי דוקא שני עדים, ואין בידו לבדו להשיאו אשה. דליוחסין בעינן שני עדים: והיכא דבעי עדים אף שיש עמו אחר שמעיד כדבריו והוא יש לו מגו: אין נאמן דהיכא דבעי עדים אין מועיל מגו: דמשום מגו לא יוכל להתכשר דמגו לאו עדות הוא. לפ"ז הנה הכא באומר שטר אמנה הוא והוא חייב לאחרים יש לתרץ קושית התוס' שהקשו "נהימני' במגו דאי בעי מחיל" בפשטות, דהרי כיון שיש עליו חוב' הרי עתה השטר הזה, היינו החוב, אינו שלו. אלא של פלוני המלוה שלו א"כ הרי הוא לגבי החוב הזה כאיש אחר וא"כ מאי מועיל מגו שלו לפסול שטר של פלוני הא לפסול השטר בעי דוקא עדים: ומגו לאו עדות הוא: ע"י מגו לא נעשה עדים, דמגו אין מועיל אלא על עצמו לפטור. אבל לא שע"י זה יעשה כעדים: והיכא דבעי עדים אין מועיל מגו (ואף שיש לחלק מהא דהרמב"ן. דשם פסלותו מטעם קרוב אעפי"כ סברא פשוטה היא לומר אף בעד אחד כן דמשום מגו אין נעשה עד, דהרי חזינן דמגו איננו כעד. שהרי להוציא אין מועיל ודו"ק) והא דאיצטריך הרמב"ן לטעמא דמגו במקום חזקה לא אמרינן. הוא דנהי אם באנו לומר, שהחוב של השטר הוא פרוע מפני מגו של המלוה, זה לא נוכל לומר כיון דהחוב הוא עתה של המלוה האחר בשעבודא דר' נתן א"כ המלוה השני הוא רק עד אחד, ואין מועיל אף אם יש לו מגו, אבל השטר בעצמו הא לא נעשה של המלוה הראשון, דהשטר בעצמו הוא של המלוה בעל השטר וא"כ הוא על השטר בעצמו כמו שליש, ונימא שיהי' נאמן למסור השטר בעצמו להלוה, דעל עצמו יועיל לו מגו דאי בעי מחיל, נהי דעל החוב אין לו נאמנות, כיון שהוא חייב לאחרים, והחוב הוא של הנושה בו, אבל על השטר בעצמו למסור להלוה דזהו על עצמו, יהי' נאמן במגו, ובלא השטר הא לא יוכל לגבות הנושה, ע"ז משני הרמב"ן והה"מ, דלהאמין לו על השטר בעצמו בלא החוב, הא אין מועיל מגו, דעל השטר בעצמו הוא מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו' ועל החוב אף שעל זה לא שייך חזקה, אבל החוב הא איננו שלו, וא"כ אין מועיל מגו שלו על חוב של אחר אבל במודה בשטר שכתבו, דהתם הוא לגבי עצמו, שפיר מועיל המגו שלו, על החוב שהוא פרוע, במגו שהי' אומר שהוא מזויף ולא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו שהרי אין השטר עצם החוב, רק ראי' שלא פרע. משו"ה מועיל מגו

ובזה יש לבאר דברי הגמ' בסנהדרין דף ל"א, דאיתא ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה. אמרה לי' ידענא בהאי שטרא דפריע הוא הימנה רב נחמן. אמר לי' רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר לי' שאני הכא דאי בעי קלתי' איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר לי' רבא לרב נחמן והא אי בעי קלתי' כיון דאתחזיק בבי דינא אי בעי קלתי' לא אמרינן. והנה בתוס' פירשו, דהפירוש דראו השטר בבי"ד קודם שאמרה פריע הוא ומטעם דלא אמרינן מגו למפריע ולפי זה יקשה. איך הוי בעי למימר לישנא קמא דהימנה רב נחמן הא בודאי מגו למפריע לא אמרינן. ובודאי דזה אין סברא לומר דתרי לישנא פליגי איך הי' המעשה, אכן לדברינו ביאור דברי הגמ' פשוט. דאילו לא הראתה השטר בבי"ד והי' אומרת לזה שתבע אותה. תן לי השטר שבידך והיתה משיבה אין לך שטר בידי, כי השטר פרוע הוא והי' אז הדו"ד בינה ובין התובע בודאי דהי' מועיל המגו. לפטור אותה מלתן לו השטר אבל כיון שהוציאה השטר בבי"ד: ועתה אין הטענות בינה ובין המלוה, אלא בין המלוה והלוה: אם מגיע לו מהלוה או לא. א"כ אף שיש לה מגו דאי בעיא: היתה קלתי ולא היתה מראה השטר אבל עתה, לפסול שטר של המלוה מפני מגו שלה, מגו שלה לא הוי כעדים ומפני מגו שלה. לא פסלינן שטר של המלוה. דלפסול שטר של המלוה בעי דוקא עדים, ולזה קאמר כיון דאתחזק השטר עתה בבי"ד, ועל בי"ד לדון בין המלוה והלוה, לא אמרינן אי בעי קלתי' לפסול ע"י מגו שלה את השטר משא"כ אם לא היתה מראה בבי"ד. אז היו הטענות בינה ובין המלוה, היתה נאמנת שאין להמלוה שטר בידה. במגו דאי בעיא קלתי'

ולפ"ז יתיישב שפיר דברי הירושלמי שפירש הא דאמר ר' אלעזר הכל הולך אחר התפוס בעדים דאתיא כרשב"ג, דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. והקשינו מאי תלי זה בזה, אכן לדברינו ניחא, דהנה למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, א"כ הוא ס"ל דאין השטר. החוב בעצמו רק ראי' שלא פרע, דמשו"ה מועיל מגו, ולדידי' אימת אמרינן חלוקה, היינו דוקא היכא דקיומוה בעדים דאז אין לו מגו, א"כ הא מהשטר ראי' שלא פרעו, דאם