לבוש מרדכי בבא מציעא סה

גט ויחתום עדים כרצונו. אלא ש"מ כל היכא דאיכא הכחשה לא איתמר דריש לקיש דאמר דבר תורה. עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכו'. וכתב על זה הש"ך ז"ל אבל לפע"ד אין דבריו מחוורים, וראיתו אינה ראי' דאדרבה. כיון דמדאורייתא לא בעי קיום דלא חיישינן שמא זייף, א"כ גם רבנן לא חששו להכי שיחפה על בת אחותו ויזייף כו' וכ"כ רשב"ם דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים עכ"ד הש"ך

ולכאורה קושית הש"ך כיון דמדאורייתא אין צריך קיום, משו"ה לית לן למיחש שמא זייף, לא על ה"ר אביגדור תסוב. אלא על רבותינו התוס' דאינהו סברי דהיכא שנפרע שלא בפניו טענינן מזויף. דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שיוכל כל אחד לחתום עדים ויגבה שלא בפניו ולכאורה מאי ראית התוס' משום לא שבקת חיי, כיון דמן התורה אין צריך קיום: הרי דלא חיישינן לזיוף. וא"כ מה לנו למיחש שמא יזייף ויפרע שלא בפניו. הא לא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים. אכן פשוט דלא קשה, דנהי דמן התורה אין צריך קיום: היינו שכשאחד מביא שטר לא חיישינן שמא מזויף הוא דלא נחשדו ישראל לזייף היינו דוקא דשם ידוע לנו האיש המביא השטר. והוא איננו בחזקת חשוד כזה, שיוכל לזייף שלא נחשדו ישראל לזה, א"כ אם באנו לדון על האיש המביא השטר שמא הוא מזייף מוקמינן בסתמא לו בחזקת סתם ישראל, דאינם חשודים לזה ולא נוכל לחשוש בעד זה שמביא. אבל התוס' הקשו הא בעולם יש אנשים כאלה. שהם חשודים. שהרי יש בעולם גם הורגי נפשות וא"כ לא עשית תקנה בעד העולם שהרי אותם המעט החשודים הם יעשו זיופים ויטרפו שלא בפניו מלקוחות, ונהי כשיבא לפנינו. לא נחשוש פן הוא מן המיעוט החשודים. אף על חשש רחוק כזה עכ"פ בעולם יש כאלו. והם הלא יעשו מה שלבם חפץ בזיופים. ואנחנו נדונם. שהם מן הרוב, ע"כ כתבו התוס' דמשום תקנתא דעלמא כדי שלא יוכלו החשודים לעשות ולזייף תקנו בבא אחד ומביא שטר צריך לחשוש פן מזויף הוא אף כי אין לנו לחשוב את האיש הזה מן המיעוט החשודים על הכל אף על חציפות כזה. אבל כדי לנעול דלת בפני עושי עולה המועטים שהם יוכלו לגזול את הכל ולא שבקת חיי, צריכין לחשוש שמא מזויף הוא

וא"כ גם ראית ה"ר אביגדור נכונה דאם נימא דאף היכא שבעל דבר טוען מזויף אינו נאמן ולא חיישינן לזיופא. א"כ הא דתקנו רבנן חששא דשמא יחפה על בת אחותו הלא לא תקינו משום האשה הזאת שבאה להתגרש פן היא זינתה דהרי אותה צריך להעמיד בחזקת כשרות וגם הא אם החשש ממנה, א"כ אם היא איננה בת אחותו. לא הי' לנו לחשוש, ע"כ הטעם דתקנת זמן לא היתה משום האשה הזאת הבאה להתגרש לפנינו רק דאם לא נתקן זמן ממילא הלא יש בעולם בת אחותו, ויש אשה מזנה. ובה יהי' הקלקול שיחפה על בת אחותו, וכדי לעשות תקנה לבת אחותו תקינו שכל גט אשה צריך להיות בו זמן כדי לנעול דלת בפני מזנות ועושי עולה, תקינו בכל אשה. אף שאם באנו לדון על האשה הזאת, עלינו להעמידה בחזקת כשרות שלא זינתה, וא"כ שפיר פריך ה"ר אביגדור הא בפני חצופים כאלה לא הועלת שהרי הם יוכלו לזיף שנהי שרוב ישראל אינם חצופים לזייף. הא החששא משום עושי עולה. והם הלא חשודים על זיוף

ולפי דברינו הא דתקון רבנן דבעי קיום: אין הטעם: משום שחששו. שמא השטר הזה שהובא לפנינו: הוא מזויף שהאיש המוציא זייפו דבודאי צריך להעמידו בחזקת כשרות שלא יזייף השטר רק אם נעמיד כל אחד המוציא שטר לפנינו בחזקת כשרות. א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שהרי בעולם יש מזייפים והם הלא יזייפו ויפרעו שלא בפניו, משו"ה תקינו רבנן. שנחשוש בכל המוציא שטר לזיוף היינו קודם שקיימו, לא יגבה השטר. כדי לעשות תקנה לעלמא נמצא לפי זה. דרבנן לא אמרי כלל שאינו שטר. רק שתקנו שלא יגבה בשטר כזה: נמצא דלא הוי מה שמודה שכתבו הפה שאסר הפה שהתיר היינו שנימא מי החזיק הוא בעצמו והוא בעצמו אומר שאינו שטר שאומר פרוע, כיון דמן התורה אין צריך קיום: הרי דלא חיישינן. שמא השטר הוא מזויף. והוי רק תקנה דרבנן. שלא יגבו בו בלא קיום. משום דלא שבקת חיי לכל ברי'. א"כ לא הוי בגדר הפה שאסר רק בגדר מגו. ומגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן משו"ה אין נאמן לטעון פרוע במגו דמזויף דהוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. כיון דהשטר הוא בחזקת שטר אף בלא הודאתו. דלזיוף לא חיישינן לחשוד המוציאו. וזה דיהיב רש"י הטעם משום דמדאורייתא אין צריך קיום: דמשו"ה לא הוי בגדר הפה שאסר אלא בגדר מגו. דזה לא אמרינן נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו

זהו סברת מאן דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אכן מאן דס"ל דצריך לקיימו ואם אינו מקיימו נאמן לומר פרוע במגו דמזוייף. הוא יסבור דתקנת רבנן הי' ששטר שאינו מקוים איננו שטר. וא"כ הוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועוד אפשר לומר דאימתי שייך לומר לא אמרינן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו' הוא דוקא בחפץ דאם באנו לומר שהנסכא הוא של החוטף הוא נגד החזקה, אבל לגבי שטר. אין השטר עצם החוב שנימא כיון שהמלוה מחזיק השטר הוא ודאי שאינו פרוע' השטר הוא רק ראי' שלא פרעו, דאלו פרעו לא הי' מניח השטר בידו וכיון שיש לו מגו נגד הראי' הזאת, נאמן. דאין השטר עצם החוב. שנימא עליו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וכמפורש הסברא הזאת בש"ך בסימן צ"ט דזהו דעת התוס' בכתובות דמקשי על הא דאמרינן שם האומר שטר אמנה הוא אינו נאמן ואוקמינן דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והקשו בתוס' נהימני' במגו דאי בעי מחיל' והביא מזה ראי' בתשובת "אבן חיים" דמי שיש בידו מטלטלין ואמר של פלוני הוא נאמן במגו דהי' נותנם לו אף שהוא נגד החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. ודחי הש"ך דמדברי התו' אין ראי' ז"ל. ולפענ"ד לא ראי' דדוקא התם כיון דשטר אין גופו ממון נהי דהשטר הוא תחת ידו מ"מ המעות אינו תחת ידו לענין שנאמר בו כל מה שהוא תחת ידו הוא שלו משא"כ במטלטלין. שהוא תחת ידו, דעצם החפץ בחזקה שהוא שלו. וכן מוכרח לומר לדעת המחבר והר"ב דנא תיקשי דבריהם דלעיל סימן מ"ז לכוון אהדדי עכ"ל הש"ך. וא"כ זהו סברת מאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן במגו: דלא שייך כאן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו' דהשטר אין גופו ממון. רק הוא ראי' דלא פרע ונגד ראי' מהני מגו

ואין להקשות לפי מה שביארנו. דטעמא דמאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דס"ל דהשטר איננו עצם החוב. רק ראי' שלא פרע ולא שייך בכאן מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו: ואנן הא פסקינן הלכה דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"כ ס"ל דבשטר לא שייך חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, והרי הרמב"ן והה"מ ספ"ב מהלכות מלוה ס"ל דאף בטוען נגד שטר אמנה הוא או פרוע היכא שהוא חב לאחרים אין נאמן. אף היכא דיש לו מגו. משום דהוי חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. והה"מ כתב שכן דעת הרמב"ם והש"ך (בסימן מ"ז סק"ו) הסכים לדברי הה"מ ותקשה דידהו אדידהו. דהא אנן