לבוש מרדכי בבא מציעא סב

דאימתי קני באומר לאחר ל' יום: דוקא באומר מעכשיו: א"כ האומר לאשתו ה"ז גיטך ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצדי רה"ר, דוקא באומר מעכשיו, היא מגורשת. וכדאיתא בדף פ"ו דפשיט להאי דינא דהאומר לאשתו ה"ז גיטך ולא תתגרשי אלא לאחר שלשים יום: מהא דמשוך בהמה זו ולא תקנה אלא לאחר ל'. הרי דדוקא באומר מעכשיו מגורשת, וכן איתא בתוס' שם ד"ה האומר: דמיירי ג"כ באומר מעכשיו. וא"כ תקשה להרמב"ם איך כתב דהאומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי אלא לאחר ל' והניחתו בצידי רה"ר דמגורשת אף בלא אמר מעכשיו

לפי"ז נראה לי טעמא דהגדר דמשיכה קונה בסמטא ובחצר של שניהם: הוא דכיון דהוי כחצר השותפין, כל אחד כשמשתמש. נעשה המקום של המשתמש דהרי החצר קנוי לכל אחד וממילא כל זמן שמשתמש, מתברר שהוא שלו' ואף דפליגי ראב"י ורבנן בנודר הנאה מחבירו אם מותר לכנס לחצר השותפין דלרבנן אסור היינו דס"ל דעדיין זכות חבירו על להבא ולא נתברר שאינו שלו. אבל זה גם רבנן מודו. דקנין תשמיש הוא קונה: בהמקום שהוא משתמש, וכל זמן שלא נסתלק תשמישו הוא בעל המקום, ולפ"ז מדרבנן היכא דמשיכה קונה. גוף המקום קנוי לו לקנין. וא"כ הא דאמר ר' יוחנן. דהיכא דאמר משוך פרה זו. ולא תקנה אלא לאחר ל' אם לא אמר מעכשיו לא קנה. משום דמסתמא הבהמה אינה עומדת כל השלשים יום על המקום שמשך אותה וכיון שיצתה פעם אחת מן המקום נתבטל קנינו. שהרי קנינו הוא רק כל זמן שמשתמש ותשמישתו קיים אכן אם היתה עומדת כל השלשים יום ולא היתה זזה מן המקום, אז הי' קונה אף בלא אמר מעכשיו שהרי בכלות הל' יום שאז חל הקנין: עומדת היא בחצירו היינו המקום שקנה ע"י התשמיש, לפ"ז באומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים והלכה והניחתו בצידי רה"ר הרי מונח הגט כל השלשים יום במקום שהוא קנוי לה, משו"ה מתגרשת אף בלא אמר מעכשיו

והא דמביא ראי' לדין זה דאומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי אלא לאחר ל' והניחתו בצדי רה"ר. מדין דהאומר משוך פרה זו וקנה אותה מעכשיו ולאחר שלשים דקנה בעומדת באגם דמאי לאו היינו אגם היינו צדי רה"ר

נראה לי דהנה כיון דאמר מעכשיו. א"כ אמאי צריך דוקא שתהא באגם בסוף שלשים. אכן התוס' בכתובות פ"ב פירשו בד"ה הא דר"י לטעמי' דס"ל דמעכשיו מתחיל הקנין וגומר בסוף שלשים. ואף לדברי הרמב"ם. שפירש (בפ"ב מהלכות מכירה) דתנאה הוא היינו אם יהי' הקנין בסוף שלשים ג"כ אבל עכ"פ עתה קנוי הוא להלוקח אלא דהתנה תנאי דוקא אם יהי' חלות הקנין גם בסוף שלשים, ואם היתה עומדת ברה"ר דאף אם היא שלו, לא קנה המקום, א"כ בסוף שלשים לא חל הקנין. ונתבטל ממילא, אי משום תנאי: אי משום דלא נגמר. אבל אם עומדת באגם כיון דכבר יש לו קנין בהפרה. א"כ כשהיתה עומדת בסוף שלשים באגם: קנה המקום דהרי בהמה שלו עומדת שם משו"ה חל הקנין באומר מעכשיו ולאחר שלשים בין למ"ד תנאה בין למ"ד שמתחיל וגומר

וא"כ שפיר מביא ראי' לדין דהאומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי אלא לאחר שלשים (ולא אמר מעכשיו), והלכה והניחתו בצידי רה"ר, דמגורשת, מדין דאומר לחבירו משוך פרה זו וקני מעכשיו, ולאחר ל' דקנה: דמאי לאו היינו אגם היינו צידי רה"ר, היינו דכמו דחזינן באומר מעכשיו ולאחר שלשים, בבהמה, דאם היתה עומדת ברה"ר, לא הי' קונה וע"כ דאגם ע"י השתמשותו, היינו שהבהמה שלו עומדת שם קנה את המקום, שעומדת הבהמה, א"כ היכא דהניחה הגט בצידי רה"ר כיון דצידי רה"ר דין אגם יש לו, א"כ הוא מקום שקונים אותו ע"י השתמשות, וא"כ כיון שהיא הניחה הגט בצידי רה"ר, קנתה המקום וא"כ כל זמן שמונח הגט: המקום הזה קנוי לה, א"כ גם בלא אמר מעכשיו קנתה הגט ומתגרשת, שהרי הגט מונח במקום שקנוי לה ע"י השתמשות: דכל זמן שלא נסתלק הגט מהמקום, לא נתבטל קנינה מהמקום. והא דבבהמה בלא מעכשיו לא קנה. משום דהבהמה כבר הלכה מהמקום שמשך. ובטל כבר קנינו. ולפי"ז ניחא דמסירה קונה דוקא ברה"ר ולא בסמטא. דכיון דחזינן. דאם פרתו עומדת במקום הראוי לקנות ע"י השתמשות, המקום שעומדת קנוי לבעל הפרה, דמשו"ה הוי הקנין באומר מעכשיו ולאחר שלשים, ומסירה אינה קונה, אלא אם אינה ברשות הבעלים המוכרים, משו"ה ברה"ר, דלא קנה המקום מהני מסירה, אבל בסמטא, כיון שקודם המסירה כבר קנה המוכר המקום שעומדת, ע"י פרתו שעומדת שם, הוי כמו שעומדת ברשות המוכר, וברשות המוכר מסירה לא קנה. אכן משיכה קונה בסמטא, משום דע"י השתמשות: הוא קונה המקום מדרבנן וקונה המטלטלין הנמשכין מטעם חצירו, אבל ברה"ר דלא קנה המקום, לא קנה המטלטלין

והנה בכתובות ל"א ע"ב קאמר רבינא, דאם משך לרה"ר ג"כ קנה, משום דרבינא דייק רישא, דדוקא אם מת ברשות הבעלים פטור, אבל אם הוציא הגנב מרשות הבעלים אפילו לרה"ר ומת חייב, ופירשו בתוס' שם ד"ה ברה"ר, דאף רבינא מודה, דאינו קונה שיהי' שלו אלא להתחייב באונסין, הרי דגם רבינא מודה שכשמושך ברה"ר, לא קנה המקום שמונח החפץ, וא"כ אמאי חייב באונסין, ועכצ"ל דבגנב לא בעינן כלל שיכניס לרשותו דדוקא בקנינים בעינן שיכניס לרשותו: אבל בגנב החיוב מפני שמוציא מרשות הבעלים, וכיון שמשך לרה"ר, הרי הדבר כבר אינו ברשות הבעלים, ואף דהיכא שפרתו עומדת ברה"ר יכול להקדיש הוא משום דמה שהוא בעלים עלי' ואין מוחה בידו, מלעשות עמה מה שהוא חפץ, מפני זה מקרי שהדבר ברשותו: אף בעומדת ברה"ר, אבל אם היא באופן כזה, שהגנב לא יניח לו לעשות מה שהוא חפץ מקרי שאינה ברשותו, ובכה"ג לא יוכל להקדיש וכיון שהוציא מרשות הבעלים, ועשאה שאינה ברשות הבעלים משו"ה מחויב. ומה שהקשו שם בתוס' דהא גבי נתנה לבכורות בנו, דקתני סיפא התם לענין משיכה דקנין איירי כו'. אפשר לתרץ בבכורות כיון דהוי ממונא דכהנים ומתנות כהונה: בעי רק שיוציא מרשות הבעלים. וכן בבע"ח: כיון שהוציא בע"ח מרשות הבעלים נפטר. וכן בשומר ג"כ כיון דאין זה קנין ממש, רק להתחייב כיון שיוציא מרשות הבעלים קם לו ברשותו ולפ"ז דאמרינן דבגנב כיון שהגנב אין מניחו לעשות מה שהוא חפץ עושה את המטלטלין לאינו ברשותו, א"כ גם אם הי' מושך ויוצא ומת ברשות הבעלים לחייב ועכצ"ל דכל זמן שהוא מונח ברשות הבעלים אף שהגנב לא יתנהו לעשות מה שהוא חפץ בשביל זה לא נקרא שיצאו המטלטלין מרשות הבעלים וברשותא דמרא קאי ואם מת, פטור הגנב אבל כשהוציא לרה"ר דהדבר איננו ברשות הבעלים: ורק מפני שיכול לעשות מה שהוא חפץ. מקרי שהוא ברשותי' אם הגנב לא יתנהו לעשות בזה מה שהוא חפץ. דבר זה עושה את המטלטלין לאינו ברשותו, מעתה החילוק מבואר. דבמקרקעי אף שגזל אותה, החפץ מונח עוד ברשות הבעלים: שהרי קרקע בחזקת בעלי' עומדת וכל זמן שהדבר ברשות הבעלים יכול להקדיש אבל במטלטלין. אף שהמה מונחים באופן שלא עשה קנין היינו ברה"ר כיון דאינה ברשות הבעלים ורק מפני זה מקרי ברשותו שהוא יכול לעשות מה שהוא חפץ, אבל בזה אומר