לבוש מרדכי בבא מציעא נח

א"כ אין לו בה דין ממון וגבי חמץ כתיב לך שלך וכמו גבי איסור הנאה דאלו לא עשאו הכתוב כאלו הן ברשותו, לא היו עוברין על בל יראה, אף דהרבה פוסקים סוברים דאיסורי הנאה שלו הן אעפי"כ אלולי דעשאו הכתוב כאלו ברשותו לא היו עוברין מטעם דבחמץ כתיב לך שלך, ובעינן שיהא בו דין ממון ובאיסורי הנאה כיון דאין בהם דין ממון, לא הוי שלכם כמו אתרוג של איסורי הנאה דאין יוצאין מטעם זה, ה"נ משום הכי אין מוזהרין בבל יראה על חמץ של חלה, אף שהוא שלו כיון דאיננו ממון לגבי הישראל, שהרי לא יקבל רק טובת הנאה דאינה ממון. משו"ה אין מוזהרין בבל יראה, ע"ז שייך שפיר לומר הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דהחסרון רק מטעם דאינו ראוי לקבל בעדם ממון א"כ כיון שיש לו עצה לקבל בעדם ממון, הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דהחלה שלו הוי "לך" ויש לו דין ממון, אבל גבי הקדש והפקר בודאי דלא שייך לומר הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דאין הדבר שלו, לא שייך הואיל ויוכל לעשות שיהי' שלו. ומיושב בזה ג"כ קושית התוס' ממעשר שני, דארינן לר"מ דס"ל מעשר שני ממון גבוה אין יוצאין ידי חובתו, נימא אי בעי מיתשל, אכן לדברינו ניחא, דהתם עצם הדבר אינו שלו: רק ממון גבוה, והיכא שהדבר אינו שלו לא שייך הואיל ויכול לעשות שיהי' שלו. ורק בחלה דכתיב בה נתינה, דהדבר שלו רק דהחסרון מטעם אינו ראוי, בזה שייך הואיל ואי בעי מיתשל דמקרי ראוי

וא"כ יתיישב קושית רש"י דהנה דבר זה אי מתנות כהונה היכא דכתיב בהו נתינה, אי הויא בשביל זה דבר של הבעלים, במחלוקת שנויה דלפי הס"ד בנדרים סבר דאם נימא טובת הנאה אינה ממון, כבר נפקע קנין הבעלים מהמתנות, וכן בב"מ לפי סברת ר' אבא דלא קבלה היינו משום דטוה"נ אינה ממון להקנות ע"ג קרקע, והיינו משום דס"ל דאם נימא טובת הנאה אינה ממון, אין המתנות של הבעלים, וא"כ איננו בעלים להקנות ואם נימא דהמתנות אינו שלו הלא לא שייך בהו הואיל ואי בעי מיתשיל, דכיון דאינו שלו הוי כמו אי בעי פריק, נמצא דלא קשה מה שהקשה רש"י ז"ל על רב שישא ברי' דרב אידי, איך אמר דר' יהושע מצי סבר הואיל, א"כ יעברו על החלה של חמץ בבל יראה, משום הואיל ואי בעי מיתשיל, דרב שישא ברי' דרב אידי יסבור דהחלה (אם נימא טוה"נ אינה ממון) כבר אינו של הבעלים, ובדבר שאינו שלו לא שייך הואיל ואי בעי מכניס לרשותו, דהוה כמו אי בעי קני דלא אמרינן, ובגמ' דתלי פלוגתייהו אי אמרינן הואיל היינו דסתמא דגמ' סובר כמסקנת רבא בב"מ ובנדרים דתרומה ומעשרות וחלה דכתיב בהו נתינה הדבר של הבעלים, ולדידהו בודאי ראי' מר' יהושע דלא אמרינן הואיל, אבל לסברת רב שישא ברי' דרב אידי דאינו של הבעלים אין כאן ראי' כלל

ואפשר לומר, דרב פפא ורב שישא ברי' דרב אידי אזלי לטעמיהו, דס"ל שם בב"מ דלא כתירוצא דמטלטלין אגב מקרקע, דס"ל טוה"נ אינה ממון ואינה שלו, רק מתרצי דעת אחרת מקנה שאני, והיינו אף דטוה"נ אינה ממון. אעפי"כ לא בעי שיהי' עומד בצד שדהו, דכיון דרשות בידו לתנו לכהן שירצה, אסור לכהן אחר לטול, וא"כ הוי משתמר. והיכא דהוי משתמר, לא בעי שיהי' עומד בצד שדהו, וכמו שהוכיח הקצות, מגמ' לקמן ק"ב מצא שם מציאה הכל בדלין הימנה

ולפ"ז מבוארים דברי רבנו הרמ"א שכתב דטובת הנאה אינה ממון ואין נקנה בחליפין, והקשה הש"ך הא כיון דאית לי' לסתמא דגמ' כהאי שנויא דמטלטלין אגב מקרקע הקנה להם, א"כ ע"כ טובת הנאה ממון. אכן לדברינו הא ברורים ומדויקים דברי רבנו דבדיני אגב מקרקעי לא הביא רבנו דטוה"נ אינה ממון לקנות ע"ג קרקע, דבודאי טוה"נ דמיירי בכל דוכתי דהיינו ביש לו מתנות כהונה. וקנין ע"ג קרקע, כיון שהדבר שלו מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא. ורבנו הרמ"א סובר כמסקנת דולא היא דבארנו דהפירוש הוא דמתנות דכתיב בהו נתינה הדבר של הבעלים, רק כיון דאין שוה לו ממון, דמה שיש לו זכות לקבל טובת הנאה זה אינו ממון, א"כ לא יכול להקנות בחליפין דחליפין דרך מקח וממכר הוא ודבר שאין לו ממון לא שייך למכור, משו"ה טובת הנאה בחליפין אינה נקנית אבל מטלטלין אגב מקרקעי דהוא נתינה, אף דבר שאין לו ממנה רק טוה"נ, כיון דהדבר שלו, יוכל ליתן בדרך מטלטלין אגב מקרקעי דהוא נתינה אלימתא, משו"ה כתב הרמ"א דבחליפין אין יכול להקנות דבר שאין לו בה אלא טובת הנאה, שהרי חליפין הוא מכירה, ואין לו בהדבר ממון שימכרנה, אבל בהלכות אגב, לא הביא האי דינא דהרי קי"ל כשנויא דמטלטלי אגב מקרקעי א"כ טוה"נ כמו מתנות כהונה, שגוף הדבר שלו, יכול להקנות מטלטלי אגב מקרקעי כסתמא דגמ' וכשנויא דרבא

וא"כ מיושב ג"כ פסק הרמב"ם שפסק תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, ולא קשה מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, ואם נימא תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן, אכן הא גבי מעשר לא מצינו שיהא דוקא צאן ובקר כזה שיהי' לו בו דין ממון, שהרי גבי מעשר לא כתיב אלא צאנך, וא"כ אף אם הוא ספק פדיון פטר חמור, אעפי"כ צאנך הוא, וא"כ אמאי לא יפטור עצמו בזה, ואף אלו הי' צריך שיהי' בו דין ממון, כיון דמספק הוא פטור מליתנו לכהן, והצאן בודאי שלו הוא, שהרי כל המתנות הדבר של הבעלים, א"כ הא דאין שוה ממון, הוא משום דמחויב לתת לכהן, אבל היכא דאין מחויב ליתנו לכהן אף אם יבא אלי' ויאמר שהי' פדיון פטר חמור, אעפי"כ הי' אצלו שוה ממון, כיון שאין מחויב לתת לכהן, משום ספקא והדבר הוא שלו, וא"כ לא קשה כלל מהא דהספקות נכנסין לדיר שהרי עתה הוא שלו, אף דאם יתקוף הכהן לא נוציא מידו, היינו מטעם שאז יהי' הוא המוחזק ויאמר שמא עליך מצות נתינה, וא"כ אני כופך לקיים מצות נתינה, ויזכה הכהן אז בשעת תפיסה, אבל קודם תפיסתו הוא צאן של הבעלים, אף אם איגלאי מילתא שהוא פדיון פטר חמור, משו"ה יכול לפטור עצמו בספק פדיון פטר חמור. והא דפריך בגמ' נמצא זה פוטר דאביי סבר כהני אמוראי דטובת הנאה אם אינה ממון, כבר הדבר אינו של הבעלים, א"כ פריך שפיר אם תקפו כהן אין מוציאין, ע"כ דדין דהמוציא מחברו עליו הראי', איננו פוסק לודאי, א"כ איך יפטור עצמו בספק פדיון פטר חמור, דילמא האמת שהוא פדיון פטר חמור, וא"כ בשעת פדייתו כבר נעשה של הכהן, ואיך יפטור צאנו בצאן של הכהן, ע"כ דתקפו כהן מוציאין, היינו דפסקינן משום ספיקא דהוא ודאי של הבעלים, דדין הוא בספק ממון, דנעשה ודאי של הבעלים, אבל אם נימא דאין דין זה בספק ממון שיהי' ודאי של הבעלים, רק הטעם דמספקא לא מפקינן, דמשו"ה אם תקפו אין מוציאין א"כ הוא פוטר עצמו בדבר שיכול להיות שהוא של כהן. כיון דסבירא לי' לאביי דמתנות כהונה, תכף בשעת הפרשה פקע קנין הבעלים, אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק בנדרים כרבא, דמתנות כהונה דכתיב בהו נתינה, עצם הדבר של הבעלים, א"כ אף אם הוא פדיון פטר חמור הוא צאן של הבעלים, משום הכי לא קשיא לדידי' כלל מהספקות נכנסין לדיר להתעשר, אף דס"ל תקפו כהן אין מוציאין מידו: