לבוש מרדכי בבא מציעא נז

למוד נתון לר"א בן עזרי' ומקומו מושכר לו' וכיון דקי"ל דבעינן עומד בצד שדהו ע"כ דטוה"נ ממון דלתירוצא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם צריך לומר דטובת הנאה ממון לקנות ע"ג קרקע ולתירוצא דדעת אחרת מקני שאני ג"כ ע"כ צ"ל דטוה"נ ממון דאל"ה לא הוי דעת אחרת מקנה וא"כ ע"כ סבר ר' יהושע דטוה"נ ממון והא בפסחים דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה וימצא, ע"כ סבר דטוה"נ אינה ממון זהו תוכן קושית הש"א

אכן לדברינו יתיישב קושיתו בפשטות, דלדברינו יהי' הפירוש בגמ' כן דהנה רבא הוא דקאמר שם שפיר עבד דלא קבלה, וכי לא הי' להם סודר לקנות בחליפין. אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה וכו' פירוש דרבא אמר דלפי סברתו שפיר עבד דלא קבלה, דאיהו סבר כיון דע"כ טובת הנאה אינה ממון דאל"כ אמאי לא הקנו בסודר, וא"כ דטוה"נ אינה ממון. וא"כ לפי סברתו אין התרומה והמעשר של הבעלים אלא שיש לו זכות לברר כהן אבל אין הדבר שלו:

וא"כ איך יקנה מטלטלי ע"ג קרקע כיון שאיננו שלו. אין בידו להקנות. ומסיק אח"כ רבא ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו פירוש דאזיל רבא לשיטתו. שפירש בנדרים, דכיון דכתיב בהו נתינה, א"כ אף שטובת הנאה אינה ממון. אעפי"כ גוף התרומה והמעשר עדיין של הבעלים משו"ה לגבי חליפין שהוא דרך מקח וממכר כיון דאיננו ממון אין יכול להקנות:

דמכירה שייך דוקא בדבר שהוא ממון. וכיון דטוה"נ אינה ממון. לא שייך מכירה, אבל מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא, פירוש, כיון שגוף התרומה והמעשר שלו הוא. אף שממון אינה שוה, כיון שהוא שלו יכול להקנות דרך נתינה:

ומטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא, ודבר שהוא שלו יכול ליתן אף אם אין שוה ממון (ומדויק מאד לשון אלימתא, דלכאורה מיותר דכפי שבארו דהאי ולא היא משני דטו"ה ממון, רק בחליפין אין יכול ליתנם משום דכתיב בהו נתינה א"כ הי' צריך לומר מטלטלין אגב מקרקעי נתינה היא, למאי מוסיף נתינה "אלימתא". אכן לדברינו ניחא דמסיק דנתינה אלימתא היא, דאף דבר שאין שוה ממון יכול לתן, אף שטובת הנאה אינה ממון, כיון דעצם הדבר שלו יכול לתנם) ולפ"ז באמת סובר ר' יהושע, דטוה"נ אינה ממון. רק דס"ל שעצם הדבר שלו, משו"ה לגבי מטלטלין אגב מקרקעי. מועיל להקנות, אבל בחמץ דבעי שלך שיהא בו דין ממון כדאמרינן לגבי אתרוג, דאין יוצאין באיסורי הנאה והרבה פוסקים סוברים דאיסורי הנאה שלו הוא ואעפי"כ לא מקריא לכם, כיון דאין בה דין ממון, ה"נ לגבי חמץ. דחלה שנחמצה אין מוזהרין בבל יראה כיון דטוה"נ אינה ממון. א"כ לא הוי שלך, כיון דאין בה דין ממון, משו"ה אין מוזהרין בבל יראה ובל ימצא, אבל לגבי להקנות או בדעת אחרת או במטלטלין אגב מקרקעי כיון שגוף הדבר שלו, יכול להקנות, משו"ה הקנה ר' יהושע לראב"ע **(גדול אחד הקשה על הא דאמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן חמץ משש שעות ולמעלה. והקשה א"כ איך עתה עוברים על בל יראה, הא הא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, הוא דוקא אם זה שאינו ברשותו הוא בשביל איסור חמץ אבל אם הוא בשביל איסור אחר אינו ברשותו, לא עשאו הכתוב בשביל זה כאלו ברשותו, ובודאי אם אינו ברשותו משום כלאי הכרם לא יעבור על בל יראה, א"כ כיון דמשעה חמשית הוא מדרבנן אינו ברשותו, ומה שאינו ברשותו מדרבנן הא אינו ברשותו מדאורייתא, אבל עכ"פ לגבי איסור חמץ כאיסור אחר דמי, א"כ איך עוברים עתה מן התורה על בל יראה הא קודם שעה שביעית כבר אינו ברשותו משום איסור דרבנן, ואמרתי דלא קשה ע"פ מה שבארנו לדברי הפוסקים, דאיסורי הנאה שלו הוא, וא"כ הא דאמר ב' דברים אינם ברשותו, היינו דגבי חמץ הא בעי לך, וכיון דאסור בהנאה לא הי' לו לעבור על איסור בל יראה, שהרי אין בו דין ממון והוי אינו ברשותו, והנה דבר שאסור בהנאה, אם יפקע איסור ממנו, לא יצטרך קנין אחר, כיון שהוא שלו. א"כ אף שרבנן תקנו איסור עד שעה שביעית, עכ"פ משעה שביעית ולמעלה, מפני מה אסור בהנאה, הלא מפני איסור דאורייתא, כי איסור דרבנן אין מועיל אלא עד שעת איסור דאורייתא, אבל בשעת איסור דאורייתא, לא שייך לומר דעתה אסור מפני איסור דרבנן, נמצא דאיסור דרבנן שהטילו קודם שעה שביעית הוי כאלו כבר נפקע, וא"כ בפסח מפני מה הוא אינו ברשותו מפני איסור חמץ דאורייתא וכל שהוא מפני איסור חמץ דאורייתא, הא עשאו הכתוב כאלו ברשותן, משו"ה עוברין בבל יראה מדאורייתא ודו"ק. ולדעתי פשוט הוא.)**

ובזה יתיישב קושית רש"י בפסחים דאיתא שם (בדף מ"ו) האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ר"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי לי' אורחים חזו לי', רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל, ואיתא שם (בדף מ"ח) אמר רמי בר חמא הא דרב חסדא ורבה מחלוקת דר"א ור' יהושע, דר' אליעזר סבר אמרינן הואיל (פירש"י אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה, ונמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה, אפ"ה אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא, ואיכא למימר כל חדא וחדא חזיא לי' ומותר לאפותה עכ"ל רש"י) ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל. אמר רב פפא ודילמא עד כאן לא אמר ר"א התם דאמרינן הואיל אלא דבעידנא דעייל לתנורא כל חדא וחדא חזיא לי' לדידי', אבל הכא לאורחין הוא דחזיא לדידי' לא חזיא אימא ה"נ דלא אמרינן הואיל. אמר רב שישא ברי' דרב אידי עד כאן לא אמר ר' יהושע התם דלא אמרינן הואיל דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' ולא לאורחין. אבל הכא דחזי מיהת לאורחין, אימא הכי נמי אמרינן הואיל, והקשה רש"י ז"ל הא דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין אלמא לית לי' הואיל ואי בעי מיתשל אפילו לחומרא, וכ"ש הואיל דהכא לקולא. לא דמי דהשתא מיהא לאו דידי' הוא. וכך שמעתי ומגמגם לבי עלהי ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו, דנימא הואיל ואי בעי מייתי לרשותו, דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליגי ר"א הא אי בעי פריק לי' והוי דידי' ואף סוגיא דשמעתא לא מיתבא שפיר וכמדומה דפירש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' לא גרס אלא הכי גרסינן ר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והכי פירושא ר"א סבר שרי לאפותה ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא לי' אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא לי' דמצי למישקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל עכ"ל הקדוש של רש"י ז"ל

אכן כל הראשונים הלא הי' גרסתם הואיל ואי בעי מיתשל ודוחק לשבש כל הספרים, דהרי גם רבותינו התוס' גרסי הואיל ואי בעי מיתשל. אכן לדברינו בודאי בדבר שאינו שלו לא שייך כלל הואיל ויש לו עצה לקנותה, דא"כ גם גבי הפקר נימא הואיל ואי בעי קני, ואי בעי מיתשל היכא שאינו שלו, הוי כמו אי בעי קני וכמו שהקשו בתוס' בד"ה הואיל אך באמת החלה אף שהפרישה, כיון שיש בה מצות נתינה הרי היא של הבעלים ממש, רק משו"ה ס"ל לר' יהושע דאין עוברין על בל יראה, כיון דמחויב לתתה לכהן,