לבוש מרדכי בבא מציעא נו

איננו הוא הנותן. רק שאין משתמש בזכות שיש לו ליתן לכל מי שירצה לפ"ז פריך שפיר דמדקתני קונם כהנים ולוים יטלו בע"כ, ע"כ דטובת הנאה אינה ממון. היינו דתרומה ומעשר בעת שמפרישים פקע קנין הבעלים ואין לו אלא הזכות שבידו ליתן לכל כהן שירצה, וכיון שהוא איננו נותן אלא הם נוטלים מעצמם. א"כ איננו הוא המקנה, ואינם נוטלים הכהנים כלל דבר של המדיר: שאם נימא טובת הנאה ממון. א"כ תרומה ומעשרות של הישראל, א"כ אף שהם נוטלים מעצמם הרי הישראל המקנה ובודאי דבמודר הנאה אסור אף ליטול מעצמו. דהא. במודר הנאה ואין לו מה יאכל, אמרינן שמניחים על האבן ואומר הרי הן מופקרים, אז מותר למודר ליטול שהרי כבר נעשה הפקר ואינו של הבעלים. אבל אם לא אמר הרי הן מופקרים. רק שמגלה דעתו שלא יקפיד, אם יטול המודר. אסור להמודר ליטול, דכיון שהוא דבר של מי שאסור למודר ליטול אף אם מניח ליטול ג"כ הוא המקנה ואסור, ומדקאמר דיטלו על כרחו, ע"כ דטובת הנאה אינה ממון היינו דממילא אין להבעלים קנין ממון. בתרומה ומעשר רק זכות ליתן לכל מי שירצה, וכשנוטלים מעצמם. איננו משתמש בהזכות א"כ פריך אימא סיפא, אמאי אמרינן כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל הם עצמם לא יטלו: נהי דאסור לו ליתן להם בידים: דבודאי זה אסור במודר הנאה. אבל אם הוא מניח להם ליטול: אמאי אסור להם ליטול כיון דטוה"נ אינה ממון א"כ כשמניח לכהנים ליטול הוא איננו המקנה, והכהנים אינם נוטלים דבר שלו א"כ אמאי אסור. נהי דהכהנים נהנים בדבר שהוא להם ממון גמור אבל הא אין נהנים מהמדיר שהרי הוא לא הקנה להם והם אינם נוטלים דבר שהוא שלו' שכיון דטובת הנאה אינה ממון, א"כ התרומה והמעשר אינה שלהם וקשיא רישא לסיפא

וע"ז משני רבא שאני תרומה הואיל ולא חזיא אלא לכהנים, כיון דאסרינהו עלייהו שוינהו עפרא בעלמא, פירוש דזה ודאי דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון, שהרי רבא אמר בב"מ (דף י"א) שפיר עביד דלא קבלה, וכי לא הי' להם סודר לקנות בחליפין, אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין, הרי דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון, אלא דרבא לא ס"ל כדהוה סבירא לן, דאין להישראל אלא טובת הנאה בהתרומה ומעשר, וא"כ אם אינה ממון, אין לו כלל זכות בהדבר, ואינה שלו, אלא רבא אזיל לטעמי' דמשני שם (בדף פ"ד) דמשו"ה אם אמרה קונם שאיני נהנית לבריות, אסור לה ליטול מעשר עני במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיב בהו נתינה, פירוש כיון דאמרה התורה לתן, לא נימא, דהתורה אמרה דבשעת הפרשה יצא מידי בעלים ואין לו אלא זכות נתן למי שירצה, אלא דהמעשר עני עדיין שלו, כיון דעליו מצות נתינה לתן, רק דאמרה התורה שצריך לתן לעני, אבל המעשר עני עדיין שלו, וגוף הפירות לא יצא עדיין מקנינו היכא דכתיב בהו נתינה, משו"ה אסור לה ליקח מעשר עני, אף אם יניח לטול, שהרי הדבר שלו והוא המקנה והנותן, אף אם איננו נותן ממש ורק במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, דשם אמרה התורה "והנחתו", שם אמרינן דהתורה הפקיעה רשותו שתכף יצאו הפרות מרשות הבעלים, שהרי אמרה התורה ו"הנחתו" ולא אמרה מצות נתינה, אבל מעשר עני המתחלק בתוך הבית כיון דכתיב בהו נתינה עדיין הדבר של הבעלים רק דחייבה התורה לתת לעניים ה"נ משני רבא הכא דבאמת אף שטובת הנאה אינה ממון, היינו דתרומה ומעשרות, כיון דאין להבעלים לעשות בזה אלא לתנם לכהן. א"כ איננה שוה אצלו ממון אעפי"כ עצם התרומה והמעשר שלו הוא כיון דכתיב בהו נתינה. שהוא צריך לתנו לכהן ולא אמרה תורה שיניח שהכהנים יטלו בעצמם. א"כ הדבר עדיין שלו: דלא אמרינן דהפקיעה התורה ממנו עצם הפירות ונתנה לו מצות נתינה. אלא אמרינן כיון שנתנה לו מצות נתינה. שהוא מצוה לתן א"כ הדבר עדיין שלו רק כיון דע"פ מצות התורה, מחויב לתן לכהן או ללוי: ולא יקבל בעד זה רק טובת הנאה אין הדבר אצלו ממון. אבל לגבי הכהן הא הוי ממון גמור א"כ שפיר ניחא הא דכהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים: אבל אותם הכהנים והלוים שאסר הנאתו עליהם לא יטלו אף אם יניח להם ליטול שכיון שהדבר של הישראל אף אם יניח להם ליטול הוא המקנה להם, ואצלם הא הוא ממון גמור, משו"ה רק כיון דאין הדבר של ישראל אלא בשביל שזכתה לו תורה מצות נתינה, א"כ היכא דבטלה מצות נתינה היינו היכא דאסר הנאתו על כל הכהנים, א"כ לא יוכל עתה לתן. א"כ נעשה עפרא בעלמא ומשו"ה עתה יוכלו הכהנים לטול התרומה, שהרי עתה דאין עליו מצוה נתינה, הרי הוא דומיא דמעשר עני המתחלק בבית הגרנות דהיכא דאין מצות נתינה פקע לגמרי קנין הבעלים: וממילא מותרים הכהנים לטול

ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם כמתניתין. דאם אמר כהנים אלו ולוים אלו, יטלו אחרים, אבל הם עצמם לא אף שהוא פסק טובת הנאה אינה ממון. שהרי פסק המקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת אכן כפי שבארנו דלמסקנא דגמ' אף אם נסבור טוה"נ אינה ממון. עצם התרומה והמעשרות של הבעלים רק דאינה אצלו ממון כיון שאין לו אלא טובת הנאה וטוה"נ אינה ממון. א"כ בקדושין דבעי כסף א"כ אם נתן לה תרומה ומעשר אינה מקודשת שהרי כיון דטובת הנאה אינה שוה ממון א"כ מקדשה בדבר שאין שוה כלום: אף שהוא שלו' כיון דאין שוה כלום. אינה מקודשת אבל גבי מודר הנאה, כיון דהדבר של הבעלים האוסר נכסיו על הכהנים ולגבי הכהנים הוא ממון גמור והתרומה נכסי כהן. א"כ אף אם יניח להם לטול מעצמם הרי הוא מקנה להם ממון גמור, משו"ה אסור. כתרוצא דרבא

וע"פ דרכנו יש ליישב קושית השאגת ארי' שהקשה (בסימן ע"ז) דר' יהושע אדר' יהושע, דהנה בפסחים (דף מ"ו) איתא כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטול בצונן. אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה ואמרינן שם לימא בטובת הנאה ממון קא מפלגי דר"א סבר טוה"נ ממון ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון, לא' דכ"ע סברי דטוה"נ אינה ממון. והכא בהואיל קמפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ממונא הוא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ע"כ ר' יהושע בודאי סבר דטוה"נ אינה ממון בין להאי לישנא דפליגי בטוה"נ אי הוי ממון: בין ללישנא דפליגי בהואיל דאז כ"ע סברי אינה ממון והקשה מהא דאמרינן (בב"מ י"א:) דאין חצרו של אדם קונה לו אא"כ עומד בצד שדהו ופריך בגמ' מהא דמעשה בר' יהושע וזקנים שהיו באין בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכי ר"ע בצד שדהו של ר"ג הי' עומד כו' ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן כו' וכי לא הי' להן סודר לקנות בחליפין. אלא טוה"נ אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו: חליפין דרך מקח וממכר, אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא וכיון דקי"ל בקדושין כהאי שנויא דמטלטלין אגב מקרקעי הקנה א"כ ע"כ טוה"נ ממון: ומסיק שם במתני' דר' יהושע ג"כ אמר עישור שאני עתיד