לבוש מרדכי בבא מציעא נה

חומה מעשר כיון דבעי חומה חמור ליה, החשוד על המעשר אין חשוד על השביעית מ"ט מעשר אית לה פדיון שביעית כיון דקא מיתסרא לי' ולית לה פדיון חמור לי' הרי חזינן כיון שיש סברא לומר שעל זה שאין נחשד יש בו צד חומרא לא הוי חשוד א"כ ה"נ כיון שיש צד לומר שחמיר מלקות ויש צד לומר שחמיר שבועה יש לומר דלא נחשד מזה על זה

ולפי"ז לא קשה קושית הט"ז מהא דלאו שאין בו מלקות שלא נפסל מדאורייתא אף שמושבע מהר סיני שהרי על שבועה של הר סיני אין לוקין ואינו חשוד אלא על לאו שאין בו מלקות. אבל במומר אוכל נבילות הרי חשוד על לאו שיש בו מלקות שהרי על נבילות יש מלקות וא"כ ממילא הוא חשוד על השבועה אלא דנימא דשבועה חמיר, ע"ז קאמר האהל מועד שהרי גם באוכל נבלות יש בזה שבועה. מהר סיני: וא"כ הוא חשוד. על מלקות. וגם על שבועה אבל בעבר על לאו שאין בו מעשה, הא לא נחשד, על מלקות. דשבועת הר סיני, אין בה מלקות. ועדות שקר יש בה מלקות

סימן ז' סוגיא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, יחקור אי מתנות כהונה הדבר שייך לכהנים וביד הבעלים לברר כהן או הדבר בעצמו של הבעלים ויש עליו מצות נתינה. ויחקור בדיני הואיל לגבי חמץ בפסח אי שייך בדבר שיש טוה"נ, ויבאר שיש נ"מ לדינא בדבר שיש בו טוה"נ בין קנין חליפין לקנין אגב מקרקעי.

ודף ו') אמר לי' רב חנניה לאביי תניא דמסייעא לך, הספקות נכנסין לדיר להתעשר ואיס"ד תקפה כהן אין מוציאין אותו מידו. נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן. וכן הוא מסקנת הגמ' דמזה ראי' דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. אכן רבנו הרמב"ם פסק תקפה כהן אין מוציאין אותו מידו. וכבר תמהו עליו' דלדידי' יקשה האי דינא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר דנמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן והרמב"ם בעצמו פסק לה. וכבר נאמרו בזה הרבה דרכים

ונראה לי לתרץ דהנה הרמ"א בחו"מ (סימן ר"ג) כתב דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין והקשה הש"ך ע"ז כיון דס"ל לסתמא דגמ' בקדושין כהאי שנויא דטובת הנאה ממון לקנות על גבי קרקע שהרי מפרש סתמא דגמ' בקדושין דמעשה דר"ג וזקנים הי' בהקנאת מטלטלין אגב קרקעי ה"נ טובת הנאה ממון לקנות בחליפין. ואפשר דאף רב פפא ג"כ מודי דטובת הנאה ממון לקנות על גבי קרקע ורק ס"ל דבלא"ה לא קשה מידי דדעת אחרת מקני שאני ואפשר דאפי' טובת הנאה אינה ממון מ"מ לענין חליפין ואג"ק, הוי ממון. רק גבי מתנות כהונה דכתיב בהו נתינה אינו מועיל חליפין דהוי דרך מקח וממכר ומסיק הש"ך ז"ל וכל זה נראה לי ברור ודלא כהרב והגהות מיימוני ובעל העטור עכ"ל הש"ך

וליישב דברי רבותינו אלה נראה לי דהנה בנדרים אמרינן (בדף פ"ג:) במתניתין כהנים לויים נהנים לו יטלו על כרחו. כהנים אלו ולויים אלו נהנים לי יטלו אחרים, ואיתא שם בגמ' (בדף פ"ד:) כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו. אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו לויים אלו נהנין לי יטלו אחרים. אבל להני לא אלמא טובת הנאה ממון. אמר רב הושעא ל"ק הא ר' הא ר' יוסי ב"ר יהודה כו'. רבא אמר שאני תרומה, דהיינו טעמא דיטלו על כרחו דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוינהו עפרא בעלמא, ופירש הר"ן דאפקרי לההוא טובת הנאה שיש לו בה עכ"ד הר"ן. לפ"ז אם נימא דטובת הנאה אינה ממון גם בסיפא בכהנים ולויים אלו נהנין לי' יוכלו אלו הכהנים והלויים בעצמם ליטלם: שהרי טובת הנאה אינה ממון, ולפ"ז לפי מאי דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון והמקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת, לדידן אף באומר כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי, יטלו הכהנים אלו בעצמם, אכן הרמב"ם כתב (בפ"ז מהלכות נדרים) דאם אמר כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי יטלו אחרים והוא בעצמו פסק המקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת, הרי דס"ל טובת הנאה אינה ממון ואיך פסק דיטלו אחרים אבל הם עצמם לא וכבר הביא הכ"מ שתמהו עליו בזה. ומה שכתב שם הכ"מ לתרץ דברי רבנו והרי"ף שג"כ כתב המשנה כצורתה: דיש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא דמידי דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור: שהרי אם נגע עכו"ם ביינו אסור לתתו לעכו"ם, לא אדע איך יתרץ דברי הגמ' הא חזינן בגמ' דס"ל דאם טובת הנאה אינה ממון יטלו אלו הכהנים בעצמם ואטו כל האי סוגיא קאזיל שלא אליבא דקי"ל ויתור אסור במודר הנאה, וכמובן דזה דוחק לומר דאזיל האי סוגיא שלא אליבא דר' אלעזר: דלמה להו לדחוק לוקמי כר"א

ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה קשה מאי קאמר בגמ' דאם נימא טובת הנאה אינה ממון. יטלו אלו הכהנים בעצמם שאסור הנייתו עליהם: משום דאינה ממון. דהא הא דאמרינן טובת הנאה אינה ממון היינו דוקא לגבי הנותן דלגבי ישראל אין לו ממון מהתרומה שאין לו מהתרומה רק טובת הנאה, ואינה ממון למאן דס"ל טוה"נ אינה ממון, אבל הכהן הא לדידי' הוי ממון גמור האי תרומה שהוא עושה בה כל צרכו והתרומה הם נכסי כהן והיא משנה מפורשת, וא"כ איך יוכל הישראל ליתן לכהן התרומה הא הוא נותן לו ממון גמור דזה אין לומר דהא דאסור ליתן למודר הנאה, היינו דוקא דבר שיש לו בה ממון. ויוכל למכור, אבל דבר שאין יכול למכור מותר לו ליתן אף שמהנהו, דהרי קי"ל דאסור לרחוץ עמו באמבטי, מפני שמהנהו. והתם בודאי הנאת רחיצה עמו באמבטי. הוא דבר שאין יכול למכור ואעפי"כ כיון שהוא מהנהו אסור לעשות למודר הנאה, א"כ הכא איך יתן לו הישראל התרומה, אף שטובת הנאה אינה ממון היינו לגבי הישראל אבל להכהן. הרי הוא ממון גמור ואיך יתן לו. ובאיסורי הנאה, אף דבר שאינו שלו אסור ליתן. כדמוכח מקושית הגמ' פסחים כ"ב דמקשה אי נימא דאבר מן החי אסור בהנאה למאי איצטריך דלא יושיט אבר מן החי לבני נח' ועי"ש בתוס' ד"ה ואבר

לכן נראה לי דבגמ' סבר דאם נימא טובת הנאה אינה ממון. א"כ תרומות ומעשרות איננה של הישראל רק תיכף בשעת הרמה נעשה הדבר של הכהנים והלויים, רק רחמנא יהיב להישראל זכות שיש בידו לברר לאיזה כהן ליתן וזכתה לו התורה בהאי זכות שיהי' לו בו טובת הנאה, שהוא יתן לכל כהן שירצה ועי"ז יקבל טובת הנאה מן אבי אמו של המקבל ואם נימא דטובת הנאה אינה ממון אין להישראל שום זכות ממון בהתרומה, ואיננה שלו כלל ואין לו בה רק זכות שיש בידו ליתנם לאיזה כהן שירצה. והנה בדבר שהוא שלו בזה אף אם מניח ליטול ואיננו נותן ג"כ הוא הנותן. שהרי כיון שהוא שלו' הרי הוא המקנה' אף שאיננו נותן רק שמניח ליטול אבל אם אין לו שום זכות ממון. רק שבידו ליתנו למי שירצה א"כ אם הוא מניח ליטול