לבוש מרדכי בבא מציעא נד

בעריות ובממון דבאיסורים. מועיל חזקה. אף היכא שבא להוציא דבר אסור מחזקתו. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות עדות הלכה ז'. וכונתו שם היכא דשחט בינו לבין עצמו. שיש חזקה ששחט יפה

ובזה יתישב דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות שחיטה הלכה ח') ז"ל. אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הם עכ"ל. והתוס' בב"מ דף כ"ב הביאו תוספתא שכתוב בה אבדו או נגנבו וא"כ אמאי השמיט הרמב"ם נגנבו הי' להרמב"ם ג"כ לכתוב אבד או נגנב, אכן לדברינו יתיישב. דהנה היכא דנגנב לו תרנגול ומצאו שחוט. הרי הגנב אין נאמן להעיד על השחיטה שהתורה אמרה אל תשת רשע עד וכדסבירא לי' להרמב"ם דנאמנות עד אחד באיסורין הוא ג"כ מדין עדות. אלא דהיינו דוקא לאביי: אבל אליבא דרבא נהי דחשוד על גנבה על מעשה איסור, לא נחשד לאיסור אכילת נבלות, ובאיסור חמור כשר להעיד. והנה שם בסנהדרין דף כ"ז מותבינן עלי' דאביי מתוספתא אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומלוי ברבית: הרי דדוקא אלו פסולין. ואמרינן תיובתא דאביי תיובתא ואמרינן שם והלכתא כותי' דאביי והא איתותב ההיא ר' יוסי והלכתא כאביי דס"ל כר"מ וסתם תנא כר"מ הרי דתוספתא ס"ל כרבא, דפסול לעדות עבירה קלה כשר לעדות עבירה חמורה. א"כ התוספתא לטעמה ס"ל דאף אם נגנבה כשר דחשוד לגנבה. אין חשוד לאכילת נבילות וכשר להעיד, אבל לדידן דפסקינן כאביי: א"כ אם נגנב בודאי פסול' שהרי הוא פסול לעדות ולא בדקו לו סכין: משו"ה בגמ' דידן לא הביאו נגנבה רק אבדו, דאליבא דידן בנגנבה פסולה, ולא אמרינן בזה רוב מצויין וכו' דמי בדק לו הסכין והרמב"ם דפסק כאביי משו"ה לא הביא נגנבה

וכל זה הוא אליבא דהרמב"ם דס"ל גם באיסורין. הא דנאמן עד אחד הוא מדין עדות. אבל שאר פוסקים ס"לא דגבי איסורים אין הדין מטעם עדות רק נאמנות בעלמא אף שגלתה התורה, דרשע פסול לעדות, אבל לא לגבי נאמנות באיסורין דאין צריך דיני ונאמנות עדות, וס"ל דלרשע אין חזקת נאמנות דבעי לגבי עדות. אבל לשאר דברים רק מדין חשוד אתינן עלה, א"כ ה"ז מודה אביי דחשוד לדבר קל לא נחשד לדבר חמור: משו"ה ס"ל דדוקא מומר אוכל נבילות לתאבון בעי בדיקת סכין. אבל לא במומר לשאר עבירות, ומשו"ה אליבא דידהו גם בנגנבה כשר

והנה הגר"א ביו"ד סימן ב' ס"ק ט' כתב לתמוה. למה דחק הרשב"א להביא ראיות דחוקות להאי דינא דמומר לתאבון שנשבע ששחט אין נאמן הלא גמ' ערוכה בסנהדרין דמומר אוכל נבילות לתאבון לד"ה פסול ופליגי במומר אוכל נבילות להכעיס ואף בזו קי"ל כאביי עכ"ד הגר"א. ולכאורה דא"כ יקשה אמאי ס"ל להפוסקים דמומר לשאר עבירות אף לתאבון אין צריך בדיקת סכין והגר"א סובר דאף לדברי הרמב"ם בפסול לעבירה אין צריך בדיקת סכין. ועכצ"ל דדוקא לעדות פסול' אבל בדיקת סכין דלאו מדין עדות רק נאמנות בעלמא נאמן. ואף לרבא דלדידי' לא ס"ל דרשע פסול לעדות. רק מטעם דנחשד, וא"כ כיון דגנב פסול לעדות לכו"ע, וא"כ אמאי בגנב אין צריך בדיקת סכין ועכצ"ל דגם לרבא יש חילוק בין עדות דהיכא שהוא רשע לדבר כזה היינו רע לשמים ולבריות, אעפי"כ נאמנות לא אבד. וא"כ מאי מקשה הגר"א דילמא אף דלעדות פסול אעפי"כ לשבועה אינו חשוד והרי הגר"א בעצמו בסימן א' ס"ק י"ח הביא תוספתא דאו שנגנבו הרי דגנב כשרה שחיטתו אף שלא בדקו לו סכין אף שלעדות פסול, וא"כ דילמא גם לשבועה הדין כן ואולי יש ליישב דהגר"א ס"ל, דאף דפסול לעדות ואין לו נאמנות אבל לחשוד אותו שילך וינבל בהמה לאכול על זה לא חשוד אבל היכא דמספקא לן וע"י שבועתו אנו מבררים, כיון שהוא פסול לעדות אין לו נאמנות

אכן מה שמסיק הגר"א בס"ק יו"ד ז"ל דהוי כחשוד על השבועה לאותו דבר שהרי מושבע ועומד וכמו דאסקינן בפ"ק דב"מ דאמרינן מגו דחשיד על ממונא וכו' בענין אותו הממון אלא משום מלוה ישנה עכ"ד. לא אבין דבריו דהנה שם בב"מ הוא לאותו דבר היינו כיון שחושדין אותו' שרוצה לגזול, אז לא יפרוש גם בשביל שבועה, דאותו דבר שרוצה לעבור לא יעצרוהו מניעות מה שיצרך לישבע שהרי מרוצה הוא לזה, אף שאסור הדבר, וא"כ אמרינן מגו דנחשד לגזול' נחשד גם לישבע: כיון שאם לא ישבע הרי לא יוכל לגזול אבל הכא מאי לאותו דבר הוא' התינח, אם לא היו מניחין לו לאכול עד שישבע, שייך שפיר. כיון שרוצה לאכול הנבילה. לא יפרוש אף שיצטרך לישבע לשקר אבל הרי לא מיירי דוקא באופן זה. ומיירי אף היכא שאין רוצה עוד לאכול וכבר אכל דהרי סתמא קאמר א"כ מה שהוא נשבע עתה ששחט בסכין יפה. היא עבירה אחרת, שבועת שקר דלא שייך כלל לדבר שנחשד, וא"כ אין ראי' כלל מהא דאמרינן חשיד לממונא חשיד לשבועתא דאותו דבר דהכא לאו אותו דבר הוא

ולכאורה קשה על דברי הב"י בשם אהל מועד: דמשו"ה אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אין נאמן: משום דכבר נחשד על השבועה דהר סיני דא"כ תקשה מאי קאמר בגמ' אי חשיד אממונא חשיד אשבועתא הא בודאי חשוד על השבועה שהרי מושבע מהר סיני, וא"כ ממ"נ אי משום שבועה יפרוש. גם בלא השבועה יפרוש. משום השבועה שמושבע מהר סיני ודוחק לומר דזה גופא מספקא להגמ'

ונראה לי דהנה קי"ל בכל דוכתי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין. אף דעל שבועת שקר לוקין, וא"כ הרי מושבע מהר סיני. אכן הרי השבועה שנשבענו על הר סיני לא הי' שבועה דלעבר רק שבועה דלהבא. ועל שבועת שקר שמחויבין מלקות. הוא דוקא דומיא דשוא שלעבר והנה בלאו הניתק לעשה אין לוקין אף דמושבע מהר סיני ועכצ"ל דמחויב שבועה מן התורה, מהר סיני, הוא כפי חיובי התורה ואם על לאו שניתק לעשה אין לוקין גם על השבועה שמושבע מהר סיני אין עלי' חיוב מלקות, דע"י שינתק הלאו תנתק גם שבועת הלאו דשבועת הר סיני, הוא כפי חיובי התורה אכן היכא שמלקין על הלאו יש חיוב גם בעד שבועת הר סיני. ואפשר דשבועת הר סיני יש בה, משום לא תשא. ולא משום לא יחל דברו. שהרי לא דיברנו רק השביעו אותנו והנה לגבי עדות בלאו שאין בו מעשה דאין לוקין. לא נפסל לעדות אבל, בעבירת חמס אף שאין לוקין שהרי ניתק לעשה אעפי"כ נפסל לעדות, ועיין בחו"מ סימן ל"ד בדברי התומים דהוא ס"ל דבלאו הניתק לעשה נפסל, ועיין בדברי הנתיבות דהטעם משום דלקי בבטולו, אבל בלאו דחמס, שם אף בבטולו אין מלקות ורק פסול דחמס הוא פסול אחר. והנה מיבעי להגמ' אם גם בדעת בני אדם חמיר לאו דחמס אף שאין בו מלקות, כלאו שיש בו מלקות וא"כ כיון שנחשד על ממון שהוא לאו דחמס, ממילא חשוד על השבועה, ולא יפרוש גם משבועה. או דבעיני בני אדם, חמיר לאו שיש בו מלקות יותר וא"כ אף שרוצה לגזול ולעבור על לאו דחמס, אעפי"כ לא ירצה לעבור על לאו דשבועה שיהי' לאו שיש בו מלקות. ולפ"ז לא קשה מה שהקשינו. הא כל חשיד אממונא ממילא חשוד אשבועתא שהרי מושבע ועומד מהר סיני, דהרי השבועה מהר סיני, על לאו דחמס. אין על זה מלקות ועל השבועה שישבע עתה הוא לאו שיש בו מלקות: וכמו דאיתא בגמ' בכורות דף ל' החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. ופירשו בגמ' שביעית לא בעיא