לבוש מרדכי בבא מציעא נג

שזינתה. וא"כ אמאי לא נימא גם הכא האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. ובארנו שם דטעמא דהרמב"ם דס"ל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק: הוא משום דאמרה התורה לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת, אבל באיסורין דאינו לעון ולחטאת. רק להעיד שהוא איסור בזה הוא קם כשנים ומזה אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הוא כשנים היינו דגלתה התורה: דרק לעון ולחטאת אינו קם (וגם לשאר מילי אינו קם דמרבינן שם בספרי מולכל) אבל לשאר מילי דלא מרבינן. קם אבל עדות האב על בתו אינו מטעם דלשאר מילי קם שהרי הוא דבר שבערוה וגם מלכל מרבינן כל שמפסידה והרי הוא מעיד שהיא מקודשת ואין בידה להנשא א"כ נאמנותו רק מאת בתי נתתי דהוה רק נאמנות, לא בגדר עדות, בזה אמרינן לאיסורא הימני' רחמנא, לקטלא לא הימני', אבל נאמנות דעד אחד באיסורין הוא דמה שאינו לעון ולחטאת ולמילי דמרבינן. שם הוא עד, והוא כשנים

נמצא לדברי הרמב"ם נוכל לומר דגם באיסורין בעינן עדות היכא דבא להוציא איסור מחזקתו רק שבאיסורין גם עד אחד הוא עד אבל עדות בעינן גם באיסורין. והנה אביי ורבא פליגי במומר אוכל נבילות להכעיס וכן בעד זומם אם פסול לעדות דרבא ס"ל דאף שנחשד לדבר קל לא נחשד לדבר חמור ויוכל להיות עד בדבר חמור. דלא נחשד לזה. אבל אביי ס"ל דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ומי שעבר עברה שיש בה מלקות, פסול להיות עד לכל התורה כולה, נמצא דרבא לטעמי' דס"ל דמי שעבר עברה קלה, כשר להיות עד בדבר חמור וזה ע"כ צריך לומר דנבילה הוי דבר חמור לגבי שאר איסורין דאכילת איסור טרפות ונבלות הוא חמור ממעשה איסור דאל"כ מאי טעמא דדוקא אם הוא מומר לאכול נבילות לתיאבון צריך בדיקה אבל לשאר איסורין לא ע"כ צריך לומר. דאכילת איסור חמור ממעשה איסור דהחשוד למעשה איסור לא נחשד על נבילות. א"כ רבא לטעמי' שפיר אמר דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון. צריך בדיקה. אבל מומר לשאר עברות אין צריך בדיקה: ויכול להיות עד כשר בדבר זה החמור, היינו באיסור נבילות, שהיא כשרה ולא נבילה, אבל אנן הא פסקינן כאביי דס"ל דאמרה התורה אל תשת רשע עד, דמי שהוא רשע שעבר עברה שיש בה מלקות, פסול להיות עד. וא"כ אף שעבר אחת משאר עברות שבתורה, ג"כ פסול להיות עד וא"כ מי שעבר עברה של תורה שהוא פסול בשבילה לעדות, פסול אף להיות עד שהיא כשרה ולא נבילה דאין עדותו כלום: שהרי אמרה התורה אל תשת רשע עד, וגם זה להעיד שהיא כשרה ולא נבילה, ג"כ בעי דין עדות רק דבזה אפילו עד אחד הוא עד, אבל היכא דפסול להיות עד, דרשע הוא אין נאמן ובעי דוקא בדיקת סכין: ומשו"ה כתב הרמב"ם דבעי דוקא שיהי' מומחה, דהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דמי שאינו מומחה לא ילך לשחוט ומאמינין לו. אבל כיון שהוא חשוד מהיכי תיתי נאמר שהוא מומחה. משו"ה ס"ל להרמב"ם דבעי דוקא שיהי' מומחה

ומה שתפסו הראשונים בדברי הרמב"ם דס"ל חלוק בין היכא שהוא מומר לעבירה מעבירות שבתורה שאז צריך בדיקת סכין, אבל היכא שפסול לעבירה, אין צריך בדיקת סכין, ומומר היינו שעשה הרבה פעמים ופסול הוא שעשה דבר עבירה פעם אחת תמוה, דהא במחלוקת דאביי ורבא במומר אוכל נבילות להכעיס הרי איתא בגמ' לשון מומר, ואעפי"כ הדין דאף בפעם אחד נפסל, הרי דמומר אף בפעם אחת נעשה מומר, וכן מאי דאמרינן מומר לעכו"ם הדין דנפסל אף בפעם אחת הרי דמומר אף בפעם אחת נעשה מומר, ובכלל קשה מאין להרמב"ם לחלק בזה

לכן נראה לי דאין כן כונת הרמב"ם ונעתיק לשון הרמב"ם. וז"ל הרמב"ם ישראל מומר לעברה מן העברות שבתורה שהי' מומחה, ה"ז שוחט לכתחלה, וצריך ישראל אחר לבדוק הסכין, ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה, ואם הי' מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורס, והוא הכופר בתורה ומשה רבנו כמו שביארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבילה, מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה, הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם הי' מומחה, שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל, ואפילו הרשעים מהם. אלו הצדוקים והבייתוסין וכל הטועים אחריהם, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו עכ"ל הרמב"ם. והנה מדלא הזכיר הרמב"ם בבבא דמי שהוא פסול לעדות, בדיקת סכין. מזה הוכיחו דלא בעינן היכא שהוא פסול היינו שעבר רק פעם אחת ואינו מומר, אין צריך בדיקת סכין. אכן כבר בארנו דמוכח דגם בפעם אחת נקרא מומר. לכן נראה לי כונת הרמב"ם כן. דהנה יש שלשה דינים בשחיטה אחד בדיקת סכין למי שהוא רשע, וגם שאלה אם שחיטתו כשרה, וגם אם צריך לעמוד בשעה שהוא שוחט בסכין כשר. ובתחלה כתב כלל דמומר היינו שעבר עברה צריך בדיקת סכין, וחילק דאם הוא משאר עברות שחיטתו כשרה. ואם הוא מהדברים שנחשב כעובד עבודה זרה אז שחיטתו נבילה, ואח"כ כתב מה"ה היכא שהוא מומר לשאר עבירות שאינו כעובד עבודה זרה, ששוחט ע"י בדיקת סכין שבדקו לו אם צריך לעמוד בשעת שחיטה בזה חילק אם הוא פסול לא מחמת שאינו מאמין רק משום שהוא פסול' היינו שעבר (הן פעם אחת הן הרבה פעמים הכל אחד) לתאבון. אז מותר לשחוט בינו לבין עצמו, אבל ודאי מיירי שבדקו לו סכין שקאי על למעלה שביאר שצריך לבדוק סכין מפני שחזקתו שאינו טורח, ואין לו נאמנות, כיון שהוא רשע רק אם בדקו לו סכין. אז מותר לשחוט בינו לבין עצמו. דחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא (ולפי דברי הראשונים שפירשו דלא מצריך הרמב"ם בדיקת סכין א"כ מאי כתב הרמב"ם דחזקה דלא שביק התירא דהאי דינא נאמר בחשוד על בדיקה, רק שבדקו לו סכין הי' לו להרמב"ם לכתוב שחזקה שיטרח לבדוק הסכין: כיון שהוא רק פסול, אבל מחזקה זו שאינו מניח דבר מותר. אין ראי' שישחיז הסכין. שהרי רבא אמר האי לישנא. גבי ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון. דצריך בדיקת סכין. ע"כ דודאי כונת הרמב"ם היכא שבדקו לו סכין. ואשמועינן דמותר לשחוט בינו לבין עצמו) אבל אם המומר הזה המרתו הוא משום שאינו מאמין כמו הצדוקים וביתוסים אז אין מועיל לו בדיקת הסכין שזה חשוד לקלקל בזה בעי דוקא שישחוט לפנינו. אבל אם שחט לפנינו שחיטתו כשרה, שאין פסולו. אלא שמא יקלקל. אבל לא משום שהוא כעובד ע"ז. כן נלע"ד ברור בכונת הרמב"ם. וטעמא כמו שבארנו כיון שהוא פסול' אף לעברה הקלה כבר אבד חזקתו ונאמנות שלו להיות עד אף בעבירות החמורות דקי"ל כאביי ביע"ל קג"ם דעד זומם פסול לכל התורה

ומדויק מאד הלשון שכתב הרמב"ם מי שפסול לעדות בעבירה מעבירות שבתורה. ולמה קרא אותו פה הרמב"ם בשם פסול לעדות, הי' להרמב"ם לקראתו בשם, רשע אלא כונת הרמב"ם לומר. אף שהוא פסול לעדות. וא"כ לא היה לנו להאמין אותו שישחוט יפה, אעפי"כ מותר להניח לו לשחוט בינו לבין עצמו. שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור דלדין זה שאני דין איסורים מדיני עדות