לבוש מרדכי בבא מציעא נב

ממון חברו. דאז הא רשע הוא דעבר על עברת גזל ובכה"ג הא גלתה התורה אל תשת רשע עד. דהיכא שכבר עבר עברה, אין נאמן אף לדבר חמור. וא"כ בזה לא יוכלו כלל להביא טעמא דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא שהרי לא חשוד הוא רק רשע גמור משו"ה הביאו הטור והש"ע סברת מלוה ישנה דכל זמן שאין עדים שלקח. לא אמרינן ממ"נ אם לקח הא גזלן ורשע הוא דפסול לכל התורה, אלא דאמרינן כל זמן שאין עדים. שמא משום ספק מלוה ישנה חטף ולא נעשה רשע, ובכה"ג היכא דחטף בודאי, היכא דמחל כל התביעות מקודם לא משבעינן לי' שהרי ממ"נ אם חטף בחנם הוא גזלן ופסול לשבועה משום אל תשת רשע עד, ורק היכא שלא מחל שפיר משבעינן לי, משום ספק מלוה ישנה יש לו עליו אבל חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא לא שייך בכאן כלל, דהכא לא חשוד הוא. אלא גזלן ודאי אם חטף

והנה הטור (בסימן צ"ב) הביא דעת י"א דהא דחשוד על השבועה אין משביעין אותו בין שבועה דאורייתא בין שבועה דרבנן: זהו דוקא באכלתי ולא אכלתי שבשעה שנשבע הוציא שבועת שקר מפיו. אבל אם נשבע שלא יאכל ועבר עליה ואכל: אינו נקרא בכך חשוד על שבועת שקר להוציא שבועת שקר מפיו. והקשה הב"ח (בסימן ל"ד) מדוע לא הביא רבנו הטור סברת י"א אלו גם לגבי עדות, דאם עבר על שבועה דלהבא. היינו שנשבע שלא יאכל ועבר ואכל, אין נקרא חשוד. ואין נפסל לעדות. ומדוע בהלכות עדות הביא בסתמא דמו שעבר על השבועה פסול לעדות

ונראה לי דהנה סברת י"א אלו דס"ל דאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל אין נפסל לשבועה אף דבשעה שאכל עבר על לאו דלא יחל, והיא עברה שיש בה מלקות, דהרי לכולי עלמא שבועה שלא יאכל ואכל מלקין אותו' ע"כ דלא ס"ל מה שבארנו לעיל לדעת ר"י חסיד דמשו"ה גזלן פסול לעדות. דהיכא דעבר עברה שנעשה רשע גלתה התורה, דנעשה חשוד לכל התורה. דא"כ הרי עבר עברה שנעשה רשע וא"כ יפסל לשבועה, ע"כ דס"ל דמזה דאמרה התורה: אל תשת רשע עד לא ילפינן אלא דאמרה התורה דמי שהוא רשע ודאי אז אמרינן דאין בו תורת נאמנות היינו שכבר אין לנו בירור מדבורו שיוכל להיות שיעיד שקר, כיון דחזינן שעבר עברה גלתה התורה דאף לדבר חמור אמרינן שמא ישקר ומשו"ה פסול לעדות. דלגבי עדות בעי דוקא מי שהוא מוחזק לנאמן אבל כיון שיכול להיות שיעיד שקר משו"ה איננו עד כלל אבל שבועה לא בעי דוקא ודאי נאמן דשבועה רק מדין בירור. היינו שמא יפרוש משום שבועה. דכל שבועה שמשביעין הוא רק משום ספק שמא יפרוש בשביל השבועה. אבל לא בתורת ודאי. א"כ אף שעבר על לאו דלא יחל אעפי"כ משביעין אותו. משום שמא חמיר עליו להוציא שבועת שקר מפיו ושמא יפרוש בשביל זה. ורק היכא שכבר נשבע לשקר שנשבע שלא אכל ובאמת אכל אז אין מוסרין לו שבועה. שהרי אין לנו ספק כלל שמא יפרוש בשביל השבועה שהרי חזינן שנשבע לשקר אבל היכא דשבועתו הוי רק להבא: דבשעה שנשבע לא הוציא שבועה מפיו לשקר. נהי שאין לנו ודאי שיפרוש בשביל שבועת שקר. שמי שעבר על עבירה אבד נאמנותו בתורת ודאי לכל התורה כולה. אבל לא אבד ספק נאמנותו לדבר חמור ומשו"ה משביעין אותו

ולדעת י"א אלו צ"ל הא דגזלן פסול לשבועה ואמאי נימא נהי דאבד ודאי נאמנותו: אבל ספק נאמנותו לא אבד, ונשביענו שמא יפרוש ונצטרך לומר דס"ל לי"א אלו להלכה דחשוד אממונא חשוד אשבועתא דכיון דחזינן דעבר עברה דגזל ה"נ יעבור עברה, דישבע לשקר. דזה רע לשמים ולבריות, וזה רע לשמים ולבריות, והא דמשביעין בכל דוכתי הוא רק מטעם שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. אבל בלא האי טעמא לא היו משביעין אותו' דאמרינן דחמור לאינשי איסור גזל כמו איסור שבועה, לא יקשה לדידהו איך פסקו דלא כסתמא דגמ' רק כאביי כי אדרבה לפי סברתם סתמא דגמ' כאביי דהנה דין שלהם. דחשוד על השבועה דלהבא. אין נחשד להוציא שקר מפיו הוא מגמ' סוף שבועות דף מ"ו דשם אמרינן וליתני שבועת ביטוי ומשני כי קתני דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע, אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא משתבע לא קתני הרי דבגמ' סבר דאף שעבר על עברה שיש בה מלקות על לאו דלא יחל לא נפסל לשבועה. וא"כ אמאי גזלן פסול לשבועה עכצ"ל דס"ל חשוד אממונא חשוד אשבועתא. א"כ הא דמשביעין בכל התורה, הטעם כיון דאין עדים, אמרינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו' או י"ל דס"ל לי"א אלו דהא דגזלן פסול לשבועה ג"כ הוא רק מדרבנן: דמן התורה הוא נפסל רק לעדות אבל לא לשבועה וכדאיתא בתוס' שהבאנו ד"ה דחשוד. והיינו מטעם שבארנו דס"ל דגלתה התורה רק דאינו ודאי נאמן. אבל לא ודאי חשוד דאפשר שמשום שבועה יפרוש. אבל לעדות פסול משום דאינו ודאי נאמן. ועדות בעי נאמן שמוחזק לן בנאמנותו דהיינו כל אדם שמוחזקין בכשרות

עכ"פ לא קשה כלל אמאי לא הביא הטור דעת י"א אלו דס"ל דאין נפסל בשעבר על שבועה דלהבא דהיינו בשנשבע שלא יאכל ואכל גם בהלכות עדות, דלגבי עדות, כיון דעבר על לאו שיש בו מלקות. שהרי עבר על בל יחל בודאי דנפסל לעדות, שהרי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, היינו דנאמנותו בודאי אבד לכה"ת. רק לגבי שבועה אף דאבד חזקת נאמנותו ספקא דנאמנותו מעבירה קלה לחמורה לא אבד, משו"ה משבעינן לי' אף דחזינן דודאי חשוד לעבור על שבועה, היינו שבשעה שנשבע לא הוציא שקר מפיו. אבל להוציא שקר מפיו שמא אינו חשוד משום הכי משביעים אותו מספק שמא יפרוש אבל לעדות בודאי פסול, שיצא מחזקת נאמנות, משו"ה בהל' עדות לא הביא רבינו הטור, דעת י"א אלו. ורק לגבי שבועה הביאם דדוקא לגבי שבועה אמרו דינם ולא לגבי עדות

ועל פי דרכנו יש לבאר דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות שחיטה הלכה י"ד) ז"ל ישראל מומר לעבירה מן העברות שהי' מומחה ה"ז שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ע"כ, וכבר תמהו עליו נושאי כליו דדברי הרמב"ם תמוהים דבגמ' אמר רבא ישראל מומר אוכל נבלות לתאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. הרי דכתב רבא דין דצריך בדיקת סכין דוקא באוכל נבילות ומנ"ל להרמב"ם דאף בשאר עברות דרבא לא קאמר אלא במומר אוכל נבילות. אבל לא בשאר עברות, עוד הקשה המ"מ למה הצריך הרמב"ם שיהי' מומחה שזה לא נזכר בגמ', וע"כ הובא ביורה דעה דעת הרבה פוסקים דאין צריך בדיקת סכין אלא במומר לאכול נבילות לתאבון אבל לא בשאר עברות

ונראה לי לבאר טעמא דהרמב"ם דהנה בספרנו לבוש מרדכי על ב"ק (בסימן כ"ח) בארנו לישב קושית הפנ"י לדברי הרמב"ם דס"ל דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק ואם אחד אמר חלב כליות הוא. ואח"כ אכלו אחד ושנים התרו בו מלקין אותו. א"כ אמאי אמרינן דאב שאמר בתי מקודשת אין נאמן ליסקול, נימא האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, והתם ע"כ מיירי שאמר האב קודם שזינתה, דאל"כ היכי פליג רב אסי ואמר דסוקלין וע"ד דמיירי שאמר קודם