לבוש מרדכי בבא מציעא מח

שאמרו חכמים אין הודאה ממין הטענה, הכונה שעבוד קרקעות מה ענין אין הודאה ממין הטענה לשעבוד קרקעות ברישא דברי הירושלמי איתא אמר רב מודה חביבי בשטר ופירשו דמשו"ה מודה ר' חייא בשטר משום דהוי שעבוד קרקעות א"כ מה ענין זה לדברי ר' חייא, אכן כפי מה שבארנו דפירוש דברי הרמב"ם דמשו"ה אם הודה במה שכתוב בשטר אין מחויב שבועה משום דאין יכול לכפור, א"כ על זה אין טענה, יהי' פירוש דברי הירושלמי מודה חביבי בשטר אף דבעדים ס"ל דמחויב שבועה אף שג"כ אין יכול לכפור, אבל התם, דבעי קבלת עדים דוקא בפניו, הוי טענה, אבל בשטר, דמקבלין אף שלא בפניו, לא הוי טענה, ואמר ר' יוסי בר בון נשמענו מן הדא (פירוש שהוא מביא ראי' לזה) סלעים דינרין דאינון ונמחק אין פחות משתים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בן עזאי אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה פירוש דחכמים ס"ל כיון דהי' כתוב סלעים דינרין דאינון, בודאי שהי' שלש דאין לומר שהי' שתים, כיון דסתם סלעים שתים למה הי' לפרש וכיון דהוצרך לפרש אלא שנמחק ע"כ הוי יותר משתים א"כ שלש בודאי הי' כאן (וס"ל לחכמים דאף בלשון בני אדם לשון הדיוט דרשינן) והי סבור מעיקרא דטעמא דחכמים, דמשו"ה פטור דכיון דהוי כאלו כתוב בשטר שלש בהדיא א"כ הוי הודאתו בשטר, ותביעה בע"פ והודאה בשטר וכפירה בע"פ לא הוי ממין הטענה וסבר הירושלמי דשטר ומלוה שני מינים נינהו, כמו דאיכא מ"ד דחיוב ע"י הלואה וחיוב ע"י פקדון ג"כ לא הוי ממין הטענה, גם סבר הירושלמי דתבעו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן, פטור. הא אם הודאה ממין הטענה חייב (פירוש באלמנה נשאתיך) הא הודאה ממין הטענה, ומשני הירושלמי כ"ע מודו שהוא חייב לה מנה, פירוש, דעתה מפרשי הירושלמי מה שחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה, הכונה כיון שעל שלש לדברי חכמים אין יכול לכפור, דלדידהו כיון דאיצטריך לפרש ע"כ הי' יותר משתים, א"כ על שלש יש לו שטר. ולא צריך כלל להודאתו לא הוי על זה טענה ועל טענתו יותר משלש, אין כאן טענה. א"כ ה"נ בכתובה, כיון דעל כתובה מנה אין יכול לכפור דס"ל להירושלמי כמ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והחיוב בחזקתו כמאן דנקיט שטר ואין כאן טענה כלל על זה, והיא כחובעת מנה אתר בידו והוא כופר, המוציא מחבירו עליו הראי', א"כ הרי שפיר מוכיח ר' יוסי בר בון דבשטר מודה ר' חייא

גם ממסקנת הירושלמי והיא כתובעת וכו' מוכח כפירושנו דאם כפירוש הרא"ש, מטעם דהוי שעבוד קרקעות א"כ יתר הדברים והיא כתובעת כו' אין לזה באור, אכן לדברינו זהו עקר כונת הירושלמי, דטענתם רק במנה אחר, דעל מנה זו אין כאן טענה ורק על מנה השני' הטענה ועל זה אין כאן הודאה וסתמא דירושלמי כר' יוחנן, אכן הרמב"ם דפסק כשמואל משו"ה פסק באלמנה נשאתיך. דמחויב שבועה, כיון דבעי עדים ובעי דוקא בפניו והוי תביעה וטענה, הוי מודה מקצת

סימן ו סוגיא דחשיד אממונא, הרבה חלוקים בחשוד ובין עבר העברה. ויבאר לגבי צריך בדיקת סכין, דהרמב"ם ס"ל דאף במומר לשאר עברות בעי בדיקת סכין, דאף אם עבר עבירה פעם אחת בעי בדיקת סכין, ויבאר דבטוען נגנבה, כל זמן שלא נשבע, לא נפסל

(דף ה') ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כו' אלא לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו כו' אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. והנה הרא"ש הביא, דרב אלפס לא הביא רק תירוצא דאביי. וכתב, דמשמע, דרב אלפס ס"ל, דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, והקשה כיון דסוגית הגמ' סברה דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא היה לי' לפסוק כסתמא דגמרא. וכן הטוש"ע בסי' צ"ב כתב ז"ל וכל מי שחשוד ליקח ממון חברו, חשוד על השבועה. ודוקא שיש עדים שלקח ממון חברו, אבל בלא עדים אין נעשה חשוד. דשמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. וקשה עליהם קושית הרא"ש דמשמע דסבירא לי' דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. ורק מטעמא דספק מלוה ישנה יש לו עליו, משביעין אותו כיון דסתמא דגמרא מסיק דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הי' לו לפסוק כסתמא דגמרא. ומה שתירץ הרא"ש דאין נפקותא בין אם משביעין מטעם דאין חשוד אשבועתא או מטעם ספק מלוה ישנה. כבר כתב הר"ן דנ"מ אם מחל הנתבע כל תביעות שיש לו על התובע, דאם נימא דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והא דמשביעין הוא משום ספק מלוה ישנה: א"כ במחל כל תביעות, יפטר משבועה, אבל אם נימא דמשביעין. מטעם דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא. א"כ גם במחל כל תביעות, משביעים אותו' וכיון דנפקא מינה לדינא בין הני טעמים הדר קושיא לדוכתא כיון דסתמא דגמ' סברה דחשוד אממונא לא חשיד אשבועתא בלא טעמא דספק מלוה הי' לרבנו הטור לפסוק כסתמא דגמרא

ביורה דעה סימן ב' סעיף ג' איתא. מומר לתאבון ששחט אפילו נשבע ששחט בסכין יפה: אינו נאמן והטעם משום שהוא חשוד על השבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני על הנבלות. והקשה הט"ז, איך אמרינן. דאין פסול לעדות. אלא בעבר עברה שיש בה מלקות. אבל בעבר עברה שאין בה מלקות לא נפסל לעדות, כיון דבעובר על השבועה הוא נפסל לעדות ואפילו אם עבר על חרם נפסל לעדות א"כ גם בעבר עברה שאין בה מלקות ליפסל לעדות מטעם השבועה שמושבע ועומד מהר סיני

ונראה לי לתרץ דהנה בירושלמי דגטין אמרינן דמשום הכי כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים משום דעל הממון נחשדו אבל על העריות לא נחשדו. משו"ה בעריות עדותו עדות ולא בממון. והקשה שם הקרבן עדה כיון דנחשדו להעיד שקר בממון א"כ מה מועיל שלא נחשדו בעריות, כיון דהעידו שקר הרי הם פסולים לעדות לכל התורה כולה. ויש לתרץ קושיתו דהנה בבכורות (דף ל"ה) אמרינן אמר לי' רב פפא לאביי לר' מאיר דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. וקאמר ר' מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהנים ה"נ דלא דייני דינא והכתיב על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע. אימר דאמר ר' מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר. ואיתא שם בתוס' ד"ה אימר ז"ל מתוך הלשון משמע דלר"מ קאמר ולא סבירא לן כותי', אלא אפילו במוחזק עובר על דבר אחד, לא הוי חשוד לכל התורה כולה ואע"ג דבפרק זה בורר, אמר אביי מומר אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות היינו דוקא לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת רשע עד. ע"כ משמע מדברי התוס' דהא דפריך הכא הוא רק אליבא דר' מאיר. אבל לא לפי מאי דקי"ל. וקשה הא עכ"פ הי' יכול להקשות אף לדידן כיון דפסקינן כאביי