לבוש מרדכי בבא מציעא מה

ובהכי ניחא הא דאמרינן בחו"מ (סימן פ"ז) דאין משביעין אלא אם עיקר התביעה ממון, אבל אם עיקר התביעה איסור אף שנ"מ לענין ממון, כגון אם טוענת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך, פטור משבועה, אף שנ"מ לענין ממון ועיין ש"ך שם ס"ק נ"ד שהקשה מהא דאמרינן בקדושין גבי סוטה אשכחן איסורא ממונא מנא לן, הרי אדרבה ילפינן גנגול שבועה דממונא מאיסורא. ועוד הקשה הש"ך דהא כתב הרמב"ם (פט"ו מהלכות אישות) ובכל זאת משביעה היסת שלא הפילה, או שהפילה שלם, שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה כו' ועוד כתב הרמב"ם (פכ"ד מהלכות אישות) משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו ואח"כ תגבה כתובתה אכן לדברינו פשוט. מה שהקשה הש"ך דהרי אדרבה ילפינן גלגול שבועה דממונא מאיסורא לא אדע מאי קשיא לי', ודאי דחיוב שבועת סוטה חייבה התורה על האסור שלא זינתה, והשבועה בשביל השקאה, אבל שבועה כזו על איסור לא מצינו רק גבי סוטה. ואם אין משקה אותה. מאיזה טעם. אין משביעה כלל דהרי השבועה לאו משום איסור שנימא אם ספק לו אם זינתה תשבע, ואף ברגלים לדבר אין משביעה, ושבועת מודה מקצת ודאי לא הוי אלא בתביעת ממון, וכן שבועת היסת לא תקנו חכמים אנא בתביעת ממון. א"כ הכא דעיקר התביעה אינה ממון אף שיש בזה חיוב ממון, כיון דבמודה מקצת ובהיסת עיקר מחייב השבועה התביעה, וכיון דעקר התביעה אינה ממון אין משביעין אבל בגלגול שבועה שפיר ילפינן ממונא מאיסורא היינו כמו שבשבועת הסוטה שהיא בשביל השקאה אמרה התורה דמגלגלין בה כמו כן שבועת מודה מקצת שהוא בממון מגלגלין בה. אבל ודאי דלא ילפינן מסוטה להשביע על איסור. שהרי שם השבועה רק בשביל השקאה אבל לגבי גלגול שפיר ילפינן משבועת סוטה היכא דמשקין אותה. וכן מה שהקשה הש"ך מהא דמשביעה שלא הפילה או שלא זינתה נהי דלא מיירי שתובעת הכתובה, כמו שכתב הש"ך: דדוחק לפרש כן אעפי"כ עיקר מה שתובעה הוא כדי ליפטר מן הכתובה. דהרי לגרשה יכול בעל כרחה, א"כ עיקר תביעתו שתובעה. הוא כדי להפטר מן הכתובה. א"כ תביעתו היא ממון. משו"ה משביעין אותה

ולפי זה יתיישב שפיר קושית התוס' שהקשו למ"ד שעבודא דאורייתא אין מחויב שבועה במודה מקצת, הא הוי כפירת שעבוד קרקעות. אכן לדברינו ניחא. דהנה כשתובע אחד את חברו חוב שיש לו עליו. הנה יש בתביעה הזאת, תביעה. השעבוד שיש לי בידך. שזה הוא על הנכסים וגם יש בזה התביעה מה שהנתבע מחויב לשלם. והנה מה שהנתבע מחויב לשלם יש בזה קרקע ומטלטלין שהרי הוא מחויב לשלם בין בקרקעות בין במטלטלין ואפילו מגלימא דכל כתפי' אכן מה שתובע השעבוד זה הוא דוקא קרקע דהרי שעבוד אינו אלא על הנכסים: מעתה מיושב שפיר דהנה כשתובע אחד לחברו חוב בעל פה. אף שיש בזה שעבוד נכסים ג"כ שהרי שעבודא דאורייתא. אעפי"כ לא נוכל לומר שתביעתו היא השעבוד. שהרי אף אם הנתבע יודה לו השעבוד לא יועיל לו מאומה. שהרי מלקוחות לא יוכל לגבות. א"כ עקר תביעתו לא השעבוד. רק הוא תובע שלם לי מה שאתה מחויב א"כ התביעה הוא רק החיוב, והחיוב לשלם בין קרקע בין מטלטלין א"כ בודאי מחויב שבועה. שהרי הוא תבעו בכלים וקרקעות והודה לו גם במקצת כלים. דמחויב שבועה אבל בתבעו שטר עקר התביעה השעבוד שיש לו בידו לגבות מן הנכסים. אף מן הלקוחות, וכיון דתביעתו השעבוד והשעבוד הוא דוקא קרקע ולא מטלטלין וזה בארנו דבמודה מקצת עקר מחייב השבועה התביעה. א"כ אף שבמעשה התביעה יש כאן ג"כ חיוב שמחויב הלוה לשלם, כיון דהתביעה השעבוד. והתביעה היא המחייבתו. משו"ה פטור מן השבועה. שהרי השעבוד הוא דוקא קרקע, לא מטלטלין שעל מטלטלין אין שעבוד, וכיון דתביעתו שעבוד קרקע משו"ה פטור, אבל במלוה על פה עקר תביעתו החיוב וחיוב הוי מטלטלין ג"כ משו"ה מחויב שבועה אף למאן דאית לי' שעבודא דאורייתא

ובזה יתפרשו דברי המ"מ שתירץ על קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם איך מחייב שבועה באומר אלמנה נשאתיך. הא הוי שעבוד קרקעות, ותירץ המ"מ דכיון דתקנו הגאונים דנגבית מן המטלטלין. לא הוי שעבוד קרקעות, והקשה הלח"מ הא מיני' דידי' לכולי עלמא גובה אף מן המטלטלין. ואעפי"כ אמרינן דהוה שעבוד קרקעות, אכן לדברינו ניחא כיון דבארנו דעקר הטעם משום דתביעתו הוא שעבוד לא חיוב ושעבוד הוי רק קרקע ולא מטלטלין שהרי במטלטלין אין שעבוד וכל זה דינא דגמ' דאין גובין ממטלטלי דיתמי, אכן כיון דתקנו הגאונים דגובין ממטלטלי דיתמי, א"כ הרי הטילו שעבוד גם על מטלטלים א"כ כשתבע אחד מחברו שעבוד הוא תובע קרקע ומטלטלי וכשהודה הודה גם במטלטלי שיש עתה נבאר תקנת הגאונים שעבוד גם על מטלטלי. א"כ עתה גם בתביעת שטר מחויב שבועה, הרי לא הוי שעבוד קרקעות אלא שעבוד מטלטי ג"כ, אבל קודם תקנת הגאונים נהי דמיני' דידי' גבי אפילו ממטלטלי, אבל מיתמי לא גבי מן המטלטלין. א"כ לא הי' כלל שעבוד, על מטלטלי, וכי תבע מינתא דשטרא עקר התביעה. שעבוד דהוי רק קרקע קודם תקנה הגאונים. משו"ה אמר בגמרא דהוי כפירת שעבוד קרקעות. אבל לדידן לבתר תקנת הגאונים הוי כפירת מטלטלי כיון דעל מטלטלי ג"כ יש שעבוד

ועל הקושיא איך קאמר הרמב"ם דבכתובה אם אמר אלמנה נשאתיך מחויב שבועה הא בגמ' קאמר דשטר הילך הוא וגם למה להרמב"ם לפרש טעמא בהודה בחמשים שבשטר משום דאין יכול לכפור תיפוק לי' דהוה הילך. עיין בפ"ד מהלכות טוען שכתב הרמב"ם דמשכון לאו הילך. והקשה הראב"ד כיון דשטר הוי הילך. א"כ גם משכון הוי הילך. ולכאורה קושיא אלימתא היא' דהא חזינן לגבי שביעית דמשכון אינו משמט ושטר משמטי הרי דמשכון יותר תפוס משטר

הנה בגמ' כי אתמר ותנא תונא אאידך דר' חייא כו' והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס הילך הוא ופירש רש"י דהוה העדאת עדים. והקשו בתוס' א"כ הא הוי ראי' לדר' חייא קמייתא. ונראה לי דהנה בגמ' קאמר מאי ק"ו שלא תימא מודה מקצת דאיכא למימר הכי אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי. קמ"ל ק"ו. והקשו בתוס' כיון דרצה לומר דהעדאת עדים הוי חשוד. א"כ הרי לא מצינן למילף מק"ו

ונראה לי דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע, פירש רש"י אמאי לא מהימנינן לי' מטעם מגו, ולכאורה למה לאמר דהקושיא מדוע לא נימא מגו בלא מגו קשה מפני מה כופר הכל פטור משבועה ומודה מקצת חייב. וצ"ל דזה פשוט דמודה מקצת כיון שבמקצת טענתו יש חיוב ודאי, על פי הודאת פיו, זה מגלגל ומחייב שבועה על השאר ורק רבה הקשה, נימא מגו דאי בעי כפר הכל ותירץ דאין אדם מעיז פניו ולא הוי מגו, אכן עוד יש לומר, דבאמת השאלה היא מפני מה מודה מקצת מחויב וכופר הכל פטור ותירץ כיון דאין אדם מעיז ודרך בני אדם להשתמט א"כ הרי לא שמענו מפיו כפירה ממש שהרי מה שכופר יוכל להיות מפני שמשתמט, משו"ה רמי שבועה, אבל בכופר הכל שהוא כופר בודאי,